רוזה פרקס
רוזה פרקס נולדה בדרום באלבמה, בה היו קיימות שתי חברות, לבנים ושחורים.. אימה היתה מורה אביה היה נגר. ההפרדה היתה טוטאלית. היא היתה פעילה שחורה למען זכויות האזרח, לפני שהפכה לסמל ב-1933. השחורים אומנם השתחררו מהעבדות, אך לא השתחררו מהניצול הלבן. רובם היו אריסים שעבדו אצל לבנים, תמורת יבול דל. כאשר נישאה היתה בת 19. היתה אדם מאד ייחודי, בלטה בחוש הצדק וברדיפתה אחריו. רוזה וחבריה בחרו באוטובוסים כמוקד המאבק נגד ההפרדה. הלבנים ישבו בתחילת האוטובוס, השחורים צוו לשבת בסופו. פרקס התיישבה במושב פנוי ליד הנהג, כאשר נתבקשו לקום ולפנות את מקומותיהם, חבריה וויתרו. רוזה סירבה לקום, אין לי סיבה לקום, נמאס לי מכם, התיחסו אלי כאל אדם נחות, כאל אדם לא חופשי. השחורים חיפשו מנהיג, ומצאוהו בדמות כומר צעיר, בשם מרטין לותר קינג. הוא הי ה בעל אומץ וחזון. רוזה הגדירה אותו האדם השקוף ביותר שהכרתי, מאד הגיוני. הוא הפיץ עלונים באוניברסיטה, פרקס הציתה את הגפרור, את המדורה המשיכו השחורים בהפגנת ענק. היא נשפטה באותו יום בהפרת סדר. אלפי שחורים נהרו לכנסיה והתפללו עבורה. השחורים הלכו מדי יום קילומטרים רבים ברגל, אך לא ויתרו, האוטובוסים היו כמעט ריקים. מרד זה זיעזע את החברה הלבנה. השביתה המשיכה והיא נקראה שביתת מונטוגומרי, לותר קינג הינחה אותם, יקרה אשר יקרה, אל תהיו אלימים אל תכו, היו מנומסים. החרם נמשך שמונה שבועות, התיק הועבר מבית משפט רגיל, לבית המשפט העליון. השופט קבע אוטובוסים מופרדים אינם חוקיים. זה היה נצחון בלתי רגיל לשש עשרה המיליונים השחורים בארצות הברית הם נוכחו שחרם והפגנות ענק עוזרות. היה זה רגע היסטורי, וציון דרך כאשר חזרו לאוטובוסים. במשך השנים הבאות, התסכול השחור הפך לזעם, הוצתו כנסיות, נשרפו גיטאות. רוזה הנהיגה פילוסופיה נגד אלימות. היא פעלה ללא לאות יומם וליל למעם זכויותיהם של השחורים, עברה מארץ לארץ, פעלה, נאמה, ועודדה. מעבירה את מסריה לילדים על ההשגה ללא אלימות. היא קיבלה ממרטין לותר קינג את פרס השלום.. בשנת 1988 פרשה חלקית., פעיל מהתנועה אמר כולנו עומדים על כתפיה של אשה זו. פרקס מקבלת בצניעות, את היותה אם התנועה לזכויות האזרח, בלעדיכם לא הייתי עושה כל זאת מעולם לא ראיתי עצמי רדיקלית, רציתי רק חופש לעצמי ולאנשים אשר לא זכו בו. אשה נערצת אשר עשתה היסטוריה והיתה סמל של תקופה,בה זקיפות קומה, אומץ וגאווה היו מותרים אך ורק ללבנים
השחורים שהופלו לרעה במשך עשרות רבות של שנים התנהגו ביחס דומה אל היהודים למרו ת שהיהודים תמכו במאבקם. וחלק מהם שילם גם בדם.