המושבה שלי

כאשר נולדתי ראשון היתה מושבה, היום היא עיר רבתית, רביעית בגודלה בארץ.לוקחת אני את הזמן יד ביד ונודדת איתו שנים אחורה, ופוסעת במושבה על שביליה ושלל טיפוסיה. הייתי ילדה שחומה, צנומה ומאד שובבה. נעדרתלימודי, אהבתי לשוטט בין הפרדסים, על ניחוחם הנפלא או לשחק במגרש המשחקים אהבתי במיוחד את היציאה עם הכיתה אל הטבע. הכל עדיין היה בתולי. השדות הירוקים היו מכוסים במרבדי כלניות אדומות,ברקפות סגולות, בסביונים ונרקיסים חובזה וחמציצים. ומרבדים של ירוקת נפלאה.מסביב היתה מסגרת קסומה, של עצים מצלים, אקליפטוסים, ברושים תמירים, ועצי האלון, יצאנו אל הטבע לנשום ניחוח של אויר נקי, ולקטוף את פרחי הבר.ולהנות מהמרחבים הירוקים משדלת אני את זכרוני, ויחד אנו נזכרים בדמויות מן המושבה, שמלוות אות שנים אחרי. סלח השומר היה השריף של המושבה, גבוה היה ורחב מידות, רוכב על סוסו, פעמים באיטיות, ופעמים בדהירהומשאיר אחריו שובל, אנו התבןננו בו תמיד בהערצה. מולו גר אבו דיב הם ה יו יהודים אך כך כינו אותם.סנדלר בעל קלסתר צנום, הרכיב משקפיים בעלות זגוגית עבה,מתחתן היתה ארשת של רצינות, אצלו תיקנו את הנעליים, כי אז יותר תיקנו ושיפצו מאשר קנו. אם קבלנו זוג נעליים חדשות היה אז חג. והיתה מרי התופרת גוצה ושמנמנה, אספה את שערותיה החומות לקוקו, פעמיים בשנה באנו לבקרה לפני החגים.תפרה לאחותי ולי חצאית כחולה עם קפלים ופעמים שמלה וורודה מנוקדת. זו היתה הרגשה עילאית למשש את הבד הרך, ההתרגשות התהליך המדידות. השמלה היתה מוכנה לקראת החג, והשמחה היתה ענקית. היה גם שוטה הכפר גובהו מטר וארבעים סנטימטר, וזקן תיש קטן יושב על סנטרו, הוא מהלך וגופו מתנדנד מצד לצד כמו ברווז, וכולם לועגים לו. אימו ששמה היה פריידה היה דוכן בשוק לעופות, אותו שוק שאהבתי ללכת עם אבא, להציץ בכל המרכולות,למששם, ולהריח את ריחם אשר היה טבול בנענע ותבלינים שהרטיטו את הנחיריים, וקולות הרוכלים אשר היו גוברים על המולת השוק. פעמוני הנפט צילצלו אחת לשבוע, גם צלצולי הקרח. נשמע סוריאליסטי, לא זה היה קיים ואותו ערבי עטוף בכפיה שבא אחת לשבוע ומכר שמן זית. היה גם המנקר התימנה בעל העור השחום והזקן הלבן, אימי שלחה אותי אליו לנקר את הבשר ואותם עגלות רתומות לסוסים רזים בעלי עינים מלנכוליות עמוסות בארגזי ענבים בדרכם אל היקב ואל בקבוקי היין. וכאשר מגיעה השבת, השולחן הערוך הנרות המהבהבים, החלה המתוקה, וניחוח התבשלים המגיע מהמטבח, ואבא המקדש את השבת, והשכינה עוטפת את כולנו. ובשבתות אסור היה לנסוע(למי בכלל היה אוטו) ואנו הולכים ברגל לעיינות לפלמחים ולהר החולות הזהונים. אני מניחה שבכל כפר או מושבה ישנם אנשים אקסטרוגנדיים, שונים ומשונים גם חריגים, שאותם כולם מכירים וגם זוכרים גם כמה אחרי עשורים.