מריה

מריה היה שמה, צבע פניה ברונזה, ושערה למרות גילה היה כסוף, שילוב מדהים, היו לה פנים קלאסיות אציליות, השוני בין עור הפנים והשיער הכסוף כה בלט, שדמה לפסל מקסים ישוב על צוואר ארוך, או לפורטרט העשוי ביד אמן אשף. חילקנו ביננו חדר נח ופשוט עם רהוט דל שתי מיטות שולחן שתי כסאות תמונה ונורה, וכמה אביזרים נשיים הכרחיים. רוח בין ערביים קרירה ונעימה חדרה מבעד לשלבי התריסים הפתוחים למחצה, שכבתי על גבי, עיני בוהות בתיקרה, מקשיבה קשב רב לסיפורה. נולדתי למשפחה אצילה עתירת יוחסין. למדתי במנזר אשר בראשו עמדה אם המנזר, מחנכותי היו נזירות קפדניות ונוקשות כצאורונן המעומלן. בתוכי התמרדתי ושנאתי את השיעורים, ואת תפילות אוה מריה אשר שיננו מספר פעמים מדי יום ביומו. הייתי מוכרחה לרחף מעולם זה, סגרתי את דלתו החיצונית, והתמכרתי לעולם קסום של חלומות. על מה חלמתי? הו על המון דברים. התעוררתי כאשר ראיתי את פניה חמורות הסבר של הנזירה מביטות בי. האם הקשבת לשיעור? כן עניתי, מה היה המשפט האחרון? השתררה שתיקת מבוכה ארוכה, ושני כתמי סומק כיסו את לחיי. עונשי לא איחר לבוא, היה עלי להעתיק בכתב יד נאה מספר פרקים. בהפסקות שבין השיעורים העתקתי באי רצון, בעוד חברותי התגודדו בחוץ, צחוקם ולהגם הקולני הגיעני. הן כינוני יוצאת דופן, מעין בריה מוזרה. הייתי עסוקה בעולמי שלי, אשר הכניסה אליו היתה מותרת רק לי. בסוף כל שבוע הגיע אבי במכוניתו השחורה עם נהגו, ולקחני הביתה לימי ראשון. הערצתיו, יחסו אלי היה מסוייג, שאלותיו נשאלו בנימה רשמית, כיצד מתקדמים הלימודים? והאם הצלחתי בבחינות? כה רציתי לומר לו שידבר אלי בנימה פחות רשמית, השתוקקתי לומר לו בבקשה אבא קחני מכאן, כה שונאת אני נזירות אפורות וכתלים אפורים אלה. מקום זה זר לי ואיני זרה לו. במקום זה התבוננתי בו באלם,בוחנת ספק בסקרנות ספק בהערצה את תווי פניו הנאים. רציתי להתרפק עליו, לחבקו ולנשקו, אך הייתי מוכרחה לכלוא את רגשותי, להחניקם עמוק ולאוצרם בקירבי. כאשר נחמתי הפעוטה שבכל מקום על פני תבל אשר רגשותיהם כלואים לתקופה מסויימת ולעיתים לנצח. את רגשותי פירקתי אצל נני המטפלת, היא היתה כה טובה ואימהית, על כתפה הרחבה בכיתי גם צחקתי. הסבתי פני לעבר הנוף הקסום שחלף ביעף, והרהרתי שכל הדברים הנפלאים חולפים ביעף.רכס ההרים בשרשרת אפור סגול, האופק הצהוב, ומרבדים ירוקים וחומים ומסביבם עצים השתרעו על פני קילומטרים רבים. כמה נדיב אתה טבע, פעמים חייכני ופעמי כה זועף, אך אתה הכל הנותן המקבל, בהשראתך ובעזרתך אנו יוצרים פורים ומפרים. קולו של אבי העירני מהרהורי, מריה דיברתי עם אם המנזר, לדעתה את נערה חולמנית מדי מרחפת לעיתים אל תוך העננים, ולא דורכת על קרקע מוצקה.מדוע צריך לדרוך על קרקע ולא לרחף, אם העולם שבו מרחפת אני קסום הוא. עצתו היתה שאתמסר יותר ללימודי, ואשקע פחות בהרהורי.הבטחתי לו כי אשתדל. אם כך ואם כך הגענו הביתה,ביתנו היה גדול ומרווח, היו בו חדרים רבים בעלי חלונות גדולים, אשר השקיפו אלי גן גדול ומקסים, וורדים, ציפונים, פרחי לילך , שחלבים, עצים מסוככים ועצי פרי, ואיזה ריח נפלא ,פסענו בשביל הירקרק, נשמתי עמוק אל ריאותי את הפריחה הנפלאה. נכנסתי לחדרה של אימי כדי לברכה, היא היתה קרירה כפסל שיש, נשקה לי על לחיי, ושאלה כיצד מתקדמת אני בלימודי, רדי לחדרך, הינפשי קמעה, ואל תאחרי לארוחת הצהריים. אבי נכנס ובירך את אימי לשלום, יחסיהם היו מיוחדים במינם, קרירות מסוייגת, מילותיהם הצטמצמו בכן יקירתי, תודה, ובבקשה,הגישי לי את המלח, מזג האויר צונן היום, יחסים צוננים נשיקת צוננת על המצח. מעולם לא היטבתי להבין פישרם הפושר של יחסים אלו. לא פעם ניסיתי להיעזר בדמיוני, ולראות את הורי בתקופת חיזורם, משולהבים, ספונטניים ומאוהבים. אך לא דמיוני לא עזר לי. לא ידעתי באם היו אלו יחסים בעלי אופי רומנטי, או דבר אחד ויחיד חיבר ביניהם המעמד האריסטוקרטי אליו השתייכו. לא פעם רציתי לקלף מסכת רגשות קפואה זו, לדעת מה מסתתר מאחוריה. שנאה אהבה? ואולי רגשות מעורבים? קנאה? בוז? אדישות? ואולי עונג דשן ושבע המעניק מעמד זה, המתיר לכל אחד לחויות את חייו, וכל אחד לנתיבו פונה, בלי לערב ולהתערב? הם הצליחו להסוות את רגשותיהם, הבעותיהם הקפואות לא גילו לי מאומה. פעמיים בשבוע אירחו הם את ידידיהם, רוזן בדימוס, דוכסית מזדקנת וברון צעיר ומקסים, אשר את פניו עיטר זקנקן בהיר עיניו תכולות וחיוך שאינו מש. שיחתם קלחה על מחזות וסרטים,כלכלה ופוליטיקה, תנודות מניות הבורסה,על אצולה ותוארים,על מעמדות עליונים ונחותים עליהם דיברו בשמץ של בוז חובמעט שאט נפש. את הערב סיימו הם במשחק ברידג' פוקר, או שח. בעוד המשרתת שופתת מים לתה, נכנסתי בכותנתי הנקיה והמגוהצת לסלון המואר