איזה יום יהיה לי היום

לאחרונה חברה וויתרה עלי. כן, אחרי כמה שנים של חברות נחמדה ונעימה, היא וויתרה עלי. כבר לא שמעתי ממנה כשבועיים והאמת שאני חושבת עליה די הרבה. חבל לי אבל איך אומר הפתגם הישן, ...לטנגו צריך שניים....אנחנו אנשים בוגרים, יודעים לקחת אחריות על ההחלטות והרצונות שלנו ואנחנו חופשיים לבחור את מה מתאים לנו. זה תמיד חבל שחברות ניפרמת, תמיד חבל להפרד ממישהו שאתה מאוד מחבב, אבל, אני יודעת שלפרידה הזו יש חשיבות ומשמעות בחיים של כל אחת מאתנו. את האנשים שאנחנו פוגשים בחיים איננו פוגשים סתם ובמקרה. לכל מפגש אנושי יש תפקיד בחיים של מי שנפגשים. אנשים חולפים זה על פני חייו של האחר לא סתם, יש שם נוכחות במפגש שבאה בכדי להעניק לשניים משהו. כל אחד מהאנשים תורם ונתרם, נותן ומקבל, האינטראקציה שמתרחשת בין השניים מעניקה לכל אחד מהם את מה שהקשר הזה בא לתת לו. וככה אני וחברתי, זו שוויתרה עלי לאחרונה, בילינו בחברות נחמדה בשנים האחרונות. עד ש.....מה שהיה לה למצות מהקשר מוצה, כל השאר הוא בגדר תרוצים. לא ממש דיברנו על כוונה לסיים את החברות, אבל חברתי עשתה סימנים. בתקופה האחרונה הרגשתי שהיא מביעה חוסר שביעות רצון מידי פעם ובכל פעם שלא התחשק לי ללכת אליה כשהזמינה אותי. לא התחשק לי לא כך סתם, לא התחשק לי כלום, היה לי קצת יותר עצוב, התכנסתי קצת יותר פנימה. אני עצובה, והיא נעלבת....אין לי חשק לצאת, היא נעלבת....היא מזמינה אותי אבל לי אין חשק כי אין לי......והיא נעלבת. מסובך. אולי קצת מביך. הסוף הוא שהיא לא נעלבת יותר היא פשוט וויתרה עלי. חבל לי כי חברות יכולה לעזור למי שאין לו חשק, חברות יכולה לתמוך למי שעצוב לפעמים, חברות יכולה לחבק ולהיות שם בשביל. גם זה מסובך. הרי בשביל מה יש חברים אם לא בשביל לשמוח, להנות, לבלות ו......מסובך. מה שחשוב לי זה לשמור על חיבוק מבפנים. ובחברה שוויתרה עלי אני נזכרת בתחושה של פיספוס.