איזה יום יהיה לי היום

אתמול הייתה שבת קסומה. אחת מאותן שבתות שטופות שמש חורפית נעימה ומחממת. נכון שכדי להנות מחומה של השמש החורפית, צריך ממש " להתחרדן ", לרבוץ במקום ולא לזוז, לאפשר לקרניים החמות להתמקד בגוף הפושר שלנו ולחמם, או לתת תחושה של חימום. כי האמת ברגע שקמים וזזים מאזור הקרינה הישירה של השמש, מיד מרגישים בהתקררות. אז טוב, היינו חרדונים למשך מספר שעות בשמש של אתמול, אבל זה היה כדאי ומענג ממש. ימים כאלה כמו השבת של אתמול, בחברתם של בני משפחה קרובים ואהובים מאוד, קרוב קרוב, קשובים, משוחחים, מחליפים דעות, מחשבות ואף מביאים לתוך הביחד דברים שחבויים אצל כל אחד עמוק ומזמן. זה תמיד נכון. תמיד יש לנו את אותם דברים שחבויים עמוק עמוק בבטן ומזמן. זה עמוק כי שם בחרנו להשקיע את הדברים המסוימים האלה. זה עמוק מאוד לפעמים, אפילו הרבה פעמים. וזה מזמן, כי ככה אנחנו, טומנים עמוק עמוק בבטן את כל מה שמאיים, מכאיב וגם מפחיד מאז שאנחנו צעירים מאוד וקטנים אפילו. שם בבטן חושך, שם זה עמוק, שם אף אחד לא מגיע, זה מקום מסתור בטוח. ככה אנחנו, ככה זה מרגיש לנו יותר בטוח. ככה אנחנו נשמרים מהאיום הגדול של האמת. האמת שמאירה פנים אחרות לכל אחד מהמעורבים בה. וככה אנחנו נבנים כמרתף עמוק מבוצר ומוגן, בו שמורות כל האמיתות. שנים יכולות לחלוף מבלי שמי מבעלי המרתפים מרגיש צורך, מתעורר בו הרצון או סתם מעז להזכר בקיומו של המרתף עמוק עמוק בבטן ואולי חס וחלילה מציץ פנימה ונפגש עם אמת או שתיים מהמלאי המצטופף שם על המדפים. על פי רוב המרתף נשמר סגור ונעול ואין בא או נכנס בפתחו. גם לא, ובעיקר לא בעל המרתף עצמו. והנה שבת חורפית כזו כמו שהייתה לנו אתמול, עם שמש חורפית חמה ומלטפת, הצליחה בקרניה לחמם אותנו, את בני המשפחה הקרובים והאהובים. לחמם את הפנים והחיוך המקבל, לחמם את הלב והנכונות לחבק ולשתף, לחמם את המילים ולאפשר לדלתות המרתף הכבדות אי שם בבטן עמוק עמוק להפתח מעט. להפתח ולאפשר לאחרים הצצה פנימה, להפתח ולהוציא החוצה מחשבות, תחושות, חוויות שהיו שמורות היטב במעמקי הבטן. שעות של חיבוק אנושי אמיץ בצהרי השבת החורפית החמה והמחממת של אתמול. שעות מרגשות של שיתוף ושיתוף ושיתוף. שבת קסומה הייתה לנו אתמול. ואני כשהתחלתי אותה בבוקר ממש לא היה לי מושג, איזה יום יהיה לי היום.