נוסטלגיה לימים עברו?

והיה אם תשאלו אותי האם מתגעגעת אני לימים של פעם? אענה לכם שלרוב הדברים אינני מתגעגעת, אך לדברים המהותיים כן . זוכרת אני את המכולת השכונתית הקטנה במידותיה, כאשר מאחורי הדוכן עומד המכולניק, מאחורי אוזנו העיפרון, ומלפניו הפנקס המוכתפ בכתמי שומן. הוא רושם ורושם בהקפה.(הכל היה במשורה ובהקצבה} מלפניו משקל המאוזניים השוקל את חצי קילו הסוכר חצי קילו קמח, ורבע קילו אורז. היינו קונים חצי חבילה מרגרינה ושתי ביצים. הלקרדה והגבינה הצהובה היו יקרים, ולא כל יד היתה משגת לקנותם. כיום נמצאים אנו בעידן טכנולוגי דוהר, האם חלפו רק חמישים שנים,? ולי נדמה שכאילו עברו שנות אור. והנה שומעת אני בקצה השכונה את צלצולו של מוכר הקרח ממנו קנינו לעיתים חצי בלוק ולעיתים רבע בלוק אשר היה בדרכו אל המקרר הקטן. לאחר מכן צלצולו המוכר של מוכר הנפט, בו השתמשנו להפעלת הפתיליה הפרימוס שעליו עמד הדוד הגדול לכביסה ולרחצה ובל נקפח את המנורה שהאירה באורה העמום עם רדת החשיכה. ופעם בשבוע בא הערבי העטוף בכאפייה ומכר לנו שמן זית. היה לנו רדיו שניצב בפינה על ארגז עטוף במפה, ואנו מקשיבים בקשב רב לחדשות ולשירים, כאשר שידר השדרן משה חובב בקולו הבס את החדשות, חשבנו שאוטוטו פורצת מלחמה. בבקרים שידרו את התעמלות הבוקר. מישהו שמע על מכוני כושר? אף לא אחד. והיו השענים הרצענים, הסנדלרים החייטים ומחדדי הסכינים, שעם הזמן התפוגגו וכנעט נעלמו. מסעדות יוקרה מה פתאום, היתה רק מסעדת הפועליםעם מרקי העדשים ותפוחי האדמה. היו קיוסק פה קיוסק שם אשר מכר סיגריות מיץ פטל וגזוז. והיה כמובן בית הספר, הייתי ילדה שובבה שטיפסה על עצים, והתנדנדה על נדנדות גן המושבה ואיחרה לשיעור. כאשר נכנסתי לכיתה, בפתח עמד המורה מרגלית שאת קלסתרו אינני שוכחת עד היום, בידו הסרגל המיתולוגי אשר הצליף בישבן. הורים לא התלוננו , מה פתאום שהם יתלוננו על משהו שהיה נורמלי וטבעי. נכון שזה נשמע כפלנטה אחרת? לא וז היתה מציאות. היום החיים הרבה יותר קלים על ידי לחצת כפתור, הפעולות נעשות מעצמן, בלי שתשקיע כל כך הרבה כח ואנרגיה. ושפע האוכל הקיים היום אינו בר השוואה למה שהיה אז. למה כן מתגעגעת אני? לריח האדמה והשדות לאחר הגשם,המכוסים בכלניות רקפות ובנרקיסים להררי החולות שעליהם היינו מטפסים, לדלתות הפתוחות לחם האנושי, לחוסר הניכור, לסולידריות, לעזרה ההדדית, לשוויון וחוסר הפערים (כמעט) ששררו אז.