אבא, אמא של טלי נדלקה עליך..

שבת בבקר. יואב בני מסב בלי חולצה לשולחן המטבח, חותך אבטיח ל2 חצאים ואוכל את תוכנו בכפית. כל הלילה היה אצל החברה שלו, ב4 בבקר הלך לגלוש ועכשיו חזר מהים שזוף ופראי. דוקטור להנדסה גרעינית, אוכל אבטיח בלי גרעינים - בכפית. "המציאו כבר סכין ומזלג, אתה יודע"? הוא מגחך. עסיס מטפטף על שפתיו. "אתה סוטה מהנושא, אבא". "מה אמרת"? "אמרתי שאמא של טלי נדלקה עליך". "אמא של טלי? לא מכיר אותה. איך היא יכולה להדלק עלי"? "זוכר שהיינו במצפה רמון והצטלמנו"?.................. הנייד שלו מצלצל. "טלי, טלולה, מה, כן, תולתול".......................... אני מסתובב אחורה ושוטף את הכלים מאתמול. לא מאמין שיש לי בן נהדר כזה. אשתי עזבה אותנו כשהיה בן 3. כשנולד התעקשה לקרוא לו יואב, על שם יואב בן צרויה, סחבה אותו לכל מיני סמינרים. אז עוד לא הבנתי כלום. תמיד היו לה חצאיות מתנפנפות, צעיפים וכובעים וזה נראה טבעי שבחורף היא עטופה יותר מתמיד. שבת אחת אמרתי לאשתי "בואי ניסע לטייל" "השתגעת"? פקחה עלי זו עיניים, "אתה לא רואה שאני מתחזקת"? "מתחזקת? מה זה?" אחרי חצי שנה התגרשנו. את הבן השאירה אצלי. הוא הפריע לה בדרכה החדשה... אני שומע אותו מסיים את השיחה עם טלי. "אז אבא, מה אתה אומר"? "בקשר למה"? "בקשר לאמא של טלי. אולי תכיר אותה וזהו. נסגור 2 חתונות במכה". הוא מרוצה מעצמו. אני מחייך בקטנה. "יש לך חוש הומור", אני אומר. הוא קם אלי, ענק מגודל ופרוע. "אבא, תתבגר כבר, אולי תכיר כבר מישהי שאני אפסיק לדאוג לך"? אני מהנדס קניונים מספר 1 בארץ. אין קניון שאני לא חתום עליו, והפישר הזה אומר לי "תתבגר". "הופפה".. אני אומר ופורע את שערו, "המלפפון מרביץ לגנן, אה"?.... הנייד שוב מטרטר. שוב טלי. אני מנגב את השיש. דווקא יש לי מישהי אבל זו אהבה נסתרת. במסגרת חוזי העבודה יש לי דירה משלי במלון כפר המכביה שם מתקיימות הישיבות השבועיות עם קבלנים ויזמים. שם אני נפגש עם עופרה, האשה שאוהב בסתר. עופרה בערך בת גילי. בעלה חלה במחלה חשוכת מרפא. הכרנו במקרה. היא היתה עצובה ואני בודד. אנו נפגשים בקביעות כבר 9 שנים. אחרי שבכינו זה בזרועות זו 4 פעמים רצופות, הגענו להסכם: היא לא מדברת על משפחתה ואני לא על משפחתי. הרגעים הגנובים שלנו כל כך מעטים ואף פעם אין לנו מספיק זמן להכיל אחד את השניה. רק את שמות ילדיה אדע: עתליה הבכורה והתאומים פלורה ונוח. הסכם נוסף: בגלל שתמיד הסתובבו בביתה מטפלים ומבקרים - רק היא מתקשרת אלי. תמיד כבדתי את ההסכם ומעולם לא הפרתיו. בשנה שעברה נפטר בעלה. אני רוצה למסד את הקשר בינינו אבל היא בקשה לחכות עד שתבשר לילדיה, ואני מכבד את בקשתה. כבר יותר משבוע שלא שמעתי ממנה. אני מודאג. מאחורי אני שומע "טלי, תולתול שלי, תגידי לנודי ופלוצי שיעופו".... הוא מסיים את השיחה. "אבא, מה אתה אומר, שנעשה שידוך"? "מה אתה מקשקש", אני מסתובב ורואה עיניים אהובות מביטות בי, "אמרתי לך שאני לא מכיר אותה". "אתה זוכר בשבוע שעבר, כשצלצלנו אליך ואמרנו שהחלטנו להתחתן, באת ועשית לנו יום כיף"? נכון. הייתי בשדה התעופה מחניים בצפון והם התקשרו ובישרו לי. חבר טייס הטיס אותי לחיפה, שם אספנו אותם וטסנו לערב מקסים עם ארוחה נהדרת במצפה רמון. "נו, אז מה"? "זוכר שהצטלמנו? הראיתי את התמונות לאמא של טלי וכשראתה אותך הסמיקה כמו ילדה. תולתול אומרת שאף פעם לא ראתה את אמה מתרגשת כל כך. אז יאלה, בוא להכות על הברזל בעודו חם".... הנייד מצלצל. שוב טלי. "טלולה, תולתול שלי, אני שומע אותך בקושי, הצעקות של נודי ופלוצי מפריעות, תיכף אני מתקשר אלייך".... אני מסתכל עליו: "נודי ופלוצי, אתה אף פעם לא קורא לשום דבר בשם האמיתי שלו. נודי ופלוצי. מה זה"? "עזוב, תאומים מעצבנים. הם קוראים לי יואב הארנב אז אני קורא להם נודי ופלוצי. סתם משחק". "ואיך באמת קוראים להם"? "פלורה ונוח. נוחי ופלורי. נודי ופלוצי. מתאים, לא"? ליבי מחסיר פעימה. אני נאחז בכיור. "ולטלי תולתול שלך, איך באמת קוראים לה"? "מה, אתה לא יודע? עתליה".