אבא, תחייה את החיים!

40 שנה היינו נשואים ופתאום התאלמנתי. שנים עבדתי קשה, ודווקא כשהגעתי לגיל פנסיה ולא הייתי צריך לעבוד - נותרתי לבד. בצערי העדפתי תמיד לישון. הייתי קם בבוקר עייף משנת לילה כבדה, מבלה שעות ליד המחשב במשחק דמקה וירטואלי און ליין, קניות הזמנתי מהסופר בטלפון ולעתים רחוקות יצאתי מהבית. הייתי עייף. ישנתי הרבה. לא אכלתי. 2 בנות נשואות לי והן דאגו.יום אחד הופיעו. הבכורה אמרה "אבא, פגשנו במעלית את הרצל". "מי זה הרצל?? "השכן שלך. הרצל של אסתר. קומה מתחתיך?. הרצל ואסתר היו חברים שלנו בימים ההם ותמיד שיחקנו קלפים ביחד. לפני האסון עמדנו להירשם לקאנטרי הסמוך. הנדתי בראשי. "אז מה?? "אז מה? הוא חשב שעברת דירה! לא ראה אותך כבר חודשים?! כעסתי: "מה זה עסקו בכלל"? "אבא, אנחנו דואגים לך, עכשיו אני הולכת לרשום אותך לקאנטרי?. היא יצאה מהמטבח לכוון המחשב. היא האסרטיבית משתיהן ואצלה מילה זו מילה. אחרי חמש דקות חזרה: ?זהו, רשמתי אותך וזה סופי, ממחר אתה יכול ללכת לשם". נעלבתי. "תעזבו אותי, לא רוצה שתרחמו עלי. אני לא ילד קטן" בתי הקטנה נגשה אלי, החליקה קמט לא קיים בחולצתי, ?אבא, אתה לא רואה שאנחנו דואגים? רזית אולי 10 קילו, אתה כל הזמן ישן, אתה לבד, אם תיפול, מי יעזור לך? אתה חתיך, חכם, נראה כמו ג'ורג' קלוני, נשים תמיד השתגעו אחריך, מה יהיה רע אם תמצא איזה "קוזינה" שתטפל בך, שיהיה לך לפחות עם מי לדבר?? הגדולה אמרה: "אתה זוכר שתמיד היית אופה ומבשל לנו? אנחנו כל כך מתגעגעות לאוכל שלך, מתגעגעות למרץ שהיה לך, לכך שאף פעם לא ישבת בחיבוק ידיים ותמיד הכנת לנו משהו?. הבטתי בעיניה. תמיד ידעה לסובב אותי. "תבטיח לי שלפחות תנסה ללכת לקאנטרי. תבטיח?. לא הבטחתי כלום. כעסתי. חכיתי שכולם יצאו כבר מביתי כדי שאוכל להיות עם עצמי. מובן שלא הלכתי. שלושה ימים לאחר מכן הופיעו שוב. באו לבקר. על כוס קפה אמרה הבכורה. "למה לא הלכת לקאנטרי?? "איך אתן יודעות שלא הלכתי?? "הרצל. הוא אמר שלא ראה אותך בכלל?. "מה, אתן בקשר איתו, אני במעקב או משהו?? "אנחנו דואגות לך?. הרגשתי מושפל. כעסתי. "אני לא תינוק ואף אחד לא צריך לדאוג לי?. הקטנה קמה ממקומה. היא גבוהה כמעט כמוני. אחזה חזק בלחיי ונענעה אותן: ?אתה לא מבין שאמא מתה? מתה! אין מה לעשות! אי אפשר למות יחד איתה! לך ניתנו החיים, אז תחייה"! נערתי את פני, הלחיים כאבו לי. "אבא, תחייה את החיים?! הסתכלה אל תוך עיני והתחילה לבכות. נשענתי על כתפה ובכיתי גם אני.הבטחתי לה שאעשה מאמץ. 5 דקות אחרי שהלכו הייתי כבר במיטה עד הבוקר למחרת. לא היה לי כוח לקום. טלפון העיר אותי. הרצל היה על הקו. הוא אמר "אסתר ואני מחכים לך. בתך אמרה שאתה מגיע. תבוא ובכניסה תפנה ימינה. אנחנו שם על הדשא מתחת לעץ הגדול". בחוסר אונים קמתי. הבטחתי לקטנה. שתיתי קפה ויצאתי לקאנטרי. כמו שהבטיח, ישבו הוא ורעייתו ועוד כמה שלא הכרתי מתחת לעץ וסביב שולחן נמוך. מיד כשהגעתי אחז בכתפי וכאילו רק אתמול נפרדנו, הכיר אותי לחברים שם. "תכיר את יוסי" אמר, "אלוף הדמקה שלנו, הבטחתי לו שתנצח אותו". דמקה זה בסדר. כשאתה משחק אתה לא חייב לדבר עם אף אחד. התיישבתי מול יוסי והתחלנו לשחק. בערב הלכתי הביתה והיה לי כוח לשטוף את הכלים של אתמול. ראיתי חדשות בטלביזיה. אחר כך הלכתי לישון. אתמול הופיעה מינה. לא שמתי לב אליה, כי הפכתי כבר לשם דבר בדמקה וכולם עמדו בתור לשחק אתי, אבל היא אחזה בידי ואמרה "בוא למים". "מה"? שאלתי, מופתע. "בוא למים, אתה כל הזמן יושב ומשחק עם הזקנים האלה. בוא למים להתקרר". לא היה לי חשק וגם הייתי צריך ללכת לשירותים אבל כשגברת אוחזת בידך אתה לא כל כך יכול לסרב. נכנסתי אחריה לבריכה. כשפסעה במים היתה לה תנועת ראש שגרמה ללבי לקפוץ לרגע. אופס. ברח לי פיפי. רציתי לצאת מהבריכה. "בוא יותר עמוק", אמרה ואחזה בידי. באתי יותר עמוק. המים היו נעימים. עשיתי כמה תנועות עם הידיים. אני לא שחיין גדול, זה בטוח. "כולנו הולכים ב6 בערב לסינמטק, מציגים את פרידה, הסרט שזכה באוסקר". מזמן לא הייתי בחוץ בשעות החשיכה והתפלאתי כמה אנשים יש ברחובות. כל החבורה של הדמקה הגיעה לסרט. פתאום היה לי נעים להיות בין אנשים. מינה נראתה נחמד בבגדים, שמחתי לשבת לידה. אחר כך ישבנו ושוחחנו קצת בבית קפה. חזרתי הביתה ולא יכולתי לישון. כאילו קבלתי זריקת מרץ. הדלקתי רדיו בקולי קולות, פתחתי את המקרר וראיתי שאין בפנים כמעט כלום. ב11 בלילה נסעתי לסופר וקניתי מצרכים. אפית