נעים מאוד!

שמי רנה הררי, אני בת 80 וזה הפוסט הראשון שאני כותבת בחיי! בוודאי, במסגרת עבודתי רבת השנים כמורה ומחנכת, ובשלב מאוחר יותר כחברת מערכת בעיתון אחוזת ראשונים, כתבתי ואף שיכתבתי כתבות לא מעטות. אבל אף פעם לא כתבתי בלוג. מעולם לא פרסמתי פוסטים. אך זוהי רוח התקופה, ואני אוהבת לכתוב. ובכן, מי אני? כפי שציינתי בשורה הראשונה אני בת 80. קשה להאמין. אני נשואה 60 (!) שנה למונטי. שוב קשה להאמין. יש לי שני ילדים (בן ובת) וארבעה נכדים. זה כבר הגיוני. ונפלא! מונטי ואני מתגוררים כבר שלוש שנים באחוזת ראשונים המפורסמת - כולכם בוודאי מכירים - דיור מוגן יוקרתי במערב ראשון לציון, ונהנים כאן מכל רגע. החיים שלנו מלאים בפעילויות נפלאות, בחיי קהילה עשירים, בחוגים, בספורט, בהתנדבות ? ומה לא? אני מאמינה שגם בגיל הזהב אפשר להמשיך ולמלא את החיים בעשייה, באושר, בחברים, במשפחה. לדעת לתת ? וכך גם לקבל ובגדול! האמת, יכול להיות שבגלל זה אני כותבת כאן. ועכשיו ? ביוגרפיה על קצה המזלג, להיכרות כללית: אמי ואבי עלו לארץ ישראל מבולגריה כחלוצים ? אבא ב-1923 ואמא ב-1929. הם הכירו במשק הפועלות בפתח תקווה, שם גם התברר להם שהיו שכנים בילדותם. שבוע לאחר היכרותם נערכה החתונה, בפרדס בגן רווה הקיים עד היום כאולם אירועים בשם "האחוזה". אני נולדתי ב-1.6.1932 במושב בית חנן, שם עברה עליי ילדות נפלאה. לצבא התגייסתי בשנת 1950 ושירתתי בחיל הקשר. ביחידה בה שירתתי היכרתי את המ"פ ? מונטי הררי. התאהבנו במבט ראשון - ונישאנו. הוא המשיך בצבא ועשה קריירה מפוארת במשך שנים רבות עד לדרגת אלוף משנה. אני, במשך שנים רבות, עסקתי בחינוך, בין היתר שישמתי מורה לחינוך מיוחד, מורה טיפולית ובתפקיד טיפול בפרט. שנים רבות התגוררנו בראשון לציון. לפני 20 שנה יצאתי לפנסיה. לפני שלוש שנים החלטנו לעבור לאחוזת ראשונים. המושג בית אבות או דיור מוגן לא היו יוצאים דופן במשפחתנו. ההורים של שנינו עברו יחדיו לבית האבות הבולגרי בראשון לציון, והיה להם נפלא שם. כך שמבחינתנו - לא היה קשה להחליט להגיע לבית דיור מוגן ובטח שלא לאחוזת ראשונים, שהיתה ועודנה המרשימה מכל בתי הדיור המוגן שאנו מכירים. אז על מה אכתוב כאן? על החיים שלי ועל ההחלטה שלי להיות פעילה ונמרצת ולאהוב כל רגע בהם. על ההתמודדות עם הזיקנה, על התנדבות, על ההחלטה לעבור לדיור מוגן, על החברים באחוזת ראשונים, על הספר שכתבתי על 80 שנותיי בחמישה ימים, על הזוגיות המופלאה שלי עם מונטי, על הפרויקטים ההתנדבותיים הייחודיים שבהם אני מעורבת. זהו בינתיים. אני נהניתי. גם אתם? מוזמנים להגיב!