ציירת גרפיטי בת 53

במשך 30 שנה הייתה דינה שגב, בת 53, מורה לאמנות. ב-16 השנים האחרונות לימדה ציור ואמנות בסטודיו משלה, בקומה נוספת בביתה שבכפר אורנים. היא עצמה עשתה הכל מהכל - ציירה על משי, עיצבה תכשיטים, פיסלה בחימר, ובין לבין כתבה הרבה שירים למגירה. אך לפני שש שנים קרה דבר לכאורה חסר משמעות, שהביא לשינוי מהפכני בחייה: שגב נחשפה לאמנות הרחוב, או אם תרצו - גרפיטי. היא נשבתה בקסם, סגרה את הסטודיו, והחלה להדריך קבוצות ברחובות הגרפיטי. המהפכה השנייה המשמעותית אף יותר שקרתה לה: היא הפכה לאמנית רחוב בעצמה.

"משוררת רחוב", קוראת לעצמה שגב, נשואה ואם לשלוש בנות. "חברה עסקה בתחקיר בנושא גרפיטי עבור הטלוויזיה, והציעה לי לבוא איתה לסבוב בדרום תל אביב", היא משחזרת איך הכל התחיל. "היא לקחה אותי לאזורים שמעולם לא הייתי בהם, וזה פשוט לא יאומן מה שקורה שם. כשאני למדתי אמנות לפני יותר מ-20 שנה, אף אחד לא דיבר על אמנות רחוב. לא היו קורסים בנושא או בכלל אזכורים. גרפיטי נחשב אז ונדליזם.  

"בעשור האחרון אמנות רחוב כבר נכנסה לתוכנית הלימודים של בתי הספר לאמנות. חברה שלי ממש עשתה לי סיור לימודי. סיפרה לי על האמנים שמאחורי הציורים, על הסיפורים האישיים והמסר. גיליתי עולם מרתק, מצאתי את עצמי צוללת וחוקרת. גיליתי למשל שהרבה מהאמנים האלה לא נחשפים, הם חיים בסוד. יש אמנים שמעבירים דרך ציורי קיר את המסרים שלהם, יש כאלה שהם לא ממש אמנים אבל יש להם רצון להעביר מסר. יש אחרים שכותבים שירים, מאלתרמן ועד לשירים של ליאור נרקיס. יש כאלה שכותבים הגיגים, יש מי שרוצים לתת ביטוי לרעיון או מחאה כמו פעילים נגד תעשיית הבשר, או כאלה שרוצים לפרסם עסק או מוצר חדש. זה עולם ומלואו. בעשור האחרון גם הממסד הבין שאמנות רחוב זה משהו בעל ערך. ב-2011 הייתה התערוכה הראשונה במוזיאון תל אביב. בחו"ל זה קרה כבר קודם".

זה בכלל חוקי לצייר ברחוב?

"לא ממש. אבל יש ציורי רחוב שהם בחסות הממסד. בנתניה למשל העירייה הביאה פיגומים ומנופים, והזמינה אמנים מכל העולם לצייר על בניין".

"המשטרה הפחידה אותי כהוגן ושחררה אותי עם אזהרה"

"זה לא חוקי לצייר ברחוב, אבל יש ציורי רחוב שהם בחסות הממסד". דינה שגב בפעולה, צילום: דנה טל

מה היה הציור הראשון שלך?

"רק אחרי שהדרכתי לא מעט, החלטתי שבעצם גם אני רוצה. ב-2016 ציירתי בפעם הראשונה. יש גלריה קטנטנה בפלורנטין בתל אביב בשם 'טייני טייני גלרי', ובעלת הגלריה ביקשה מכל מי שמציג אצלה, שישאיר משהו מהאמנות שלו על הקיר שליד. הקיר הפך להיות חלק מהתערוכות בגלריה. יום אחד מישהו קלקל את הקיר וצבע את כולו בלבן. היא הייתה עצובה, ואנשים בשכונה שאהבו את הגלריה ואת הקיר היו עצובים. היא העלתה לפייסבוק את הסיפור, ואמנים התנדבו להחיות את הקיר. החלטתי להצטרף גם אני למאמץ להפוך את הקיר שוב למיוחד. עשיתי ציור בסגנון שלי - גבעולים ופרחים, משהו סימבולי לזה שהחיים שלנו הם כל הזמן בחיפוש וגדילה. אנחנו צומחים, משתנים ומתפתחים בכל רגע. הטקסט לא היה שלי.  כתבתי משפט שאני מאד מאמינה בו מתורת הנפש הבודהיסטית 'לאהוב, לחמול, להרבות טוב בעולם'. זה עשה לי ממש טוב, והחלטתי לעשות עוד אחד כזה. 

"מצאתי קיר שנראה לי מתאים, אבל באמצע תפסה אותי המשטרה. הייתי עוד ירוקה ותמימה, ובכלל לא חשבתי על המשטרה. הם הפחידו אותי כהוגן, הזהירו אותי, לקחו ממני את מספר תעודת הזהות, אבל שחררו אותי עם אזהרה. זה היה ממש ביזארי, כי זאת הייתה פינה מלאה בגרפיטי. אני משערת שאם הייתי מציירת בכיכר המדינה לא היו מוותרים לי בקלות".

מתי את מחליטה לצאת עם שירים משלך לרחוב?

"היה צריך קצת אומץ לצאת עם שירים שלי לרחובות. לשים את הלב שלי על הקיר. שמעתי שבינה מוכיח, מנהלת המדרחוב בנחלת בנימין בתל אביב, החליטה לעודד אמנות רחוב במתחם שלה. זאת הייתה פעם ראשונה שפרסמתי שיר ברחוב. זה היה שיר מאד חושפני ולא חתמתי עליו. השיר הבא כבר היה חתום. ממש באותו מקום היה קיר עם תיבת דואר,  קיבלתי ממנה אישור להשתלט עליו, ותוך רבע שעה כתבתי שם שיר שעד היום הוא אחד האהובים עלי.  הוא מדבר אל כולם: 'האם את זוכרת מדי פעם לעצור אצל תיבת הדואר המיוחדת, לבדוק מה שלח לך הלב?!'"

ציירת מאז אירוע המשטרה במקומות אסורים?

"כן, בטח. השבוע בדרך לנווה צדק ראיתי קיר שמצא חן בעיניי בקולנוע עדן הישן, זו הייתה שבת רגועה אחר הצהרים, ואני ציירתי לי. אני עושה את זה באזורים שמרגיש לי שזה לא מטלטל אף אחד. במקומות שכבר יש גרפיטי מסביב. יש שכונות שהמשטרה והעירייה לא מתערבות, להפך - דווקא בזכות אמנות הרחוב הערך של השכונות האלה פתאום עולה".

"התמצית של אמנות הרחוב היא לחבר את הלב שלי לאחרים"

קוראת לעצמה משוררת רחוב. דינה שגב, צילום באדיבותה

לא מפריע לך שזאת אמנות זמנית? היום ציור, מחר קיר לבן?

"נכון, זאת אמנות שנמחקת. או שהעירייה באה ומחקה, או שמישהו צייר על ציור קיים, או שהדביקו מודעה, ויש גם פגעי מזג אוויר שהורסים ומטשטשים הכל. יש הרבה אפשרויות. בשנים האחרונות יש טרנד של צלמים שמתעדים באובססיה אמנות רחוב. הם רצים אחרי כל ציור חדש ומתעדים. היום הוא פה ומחר אולי לא".

אז למה בעצם?

"זה כיף. אתה מנכיח את עצמך בעולם, אבל בעיקר זאת תקשורת. עוברים אנשים ברחוב שהשיר שכתבתי מדבר אליהם - הרווחתי. שמתי את הלב שלי ברחוב והתחברתי אל לב של מישהו אחר שעבר שם. זאת התמצית של האמנות הזאת, שהלב שלי יתחבר אל לבבות אחרים. אני חותמת בשמי המלא במיוחד כדי לקבל פידבקים. הפייסבוק שלי מלא במילים כמו 'תודה לך, אלה בדיוק המילים שהייתי צריכה היום'".

גרפיטי קיים מאז ציורי המערות הקדומים. כתובות נמצאו בקטקומבות של רומא על קירות פומפיי. בתקופה המודרנית חיילים צרפתים ציירו כתובות גרפיטי על אתרים שעברו לידם  במצרים במהלך מלחמות נפוליאון. בארץ בתקופת המנדט הבריטי צוירו בין השאר גרפיטי על קירות של בתי פרדס ערבים. במשך השנים הטרנד הזה של אמנות רחוב הלך ותפס תאוצה ומעמד כאמנות לכל דבר. בארץ, הטרנד לא מתחיל ונגמר ברחובות תל אביב - יש סצנה שלמה גם בחיפה, בירושלים, בנתניה ובצפת. אבל שם מדובר יותר בהזמנות של העיריה ופחות בציורי מחתרת.

אין הרבה נשים בתחום אמנות הרחוב, יש לומר, למרות שהיום יש יותר מבעבר. כששגב התחילה היו כשלוש, היום כבר יש בערך 20. גם אין הרבה בגילי 50 פלוס, רוב ציירי הרחוב נמצאים בשנות העשרים המאוחרות שלהם. שגב אמנם לא היחידה, אבל יש מעט מאד בגילה. היא מציירת בעיקר בצבעי אקריל שנמצאים דרך קבע במכונית שלה. "יש אנשים שיש להם באוטו ערכת עזרה ראשונה. זאת שלי", היא צוחקת.

"יש שכונות שהמשטרה והעירייה לא מתערבות". דינה שגב, צילום באדיבותה

עושה גרפיטי גם בעולם

דינה שגב במהלך אחד מסיורי הרחוב בהדרכתה, צילום: יפעת גבאי

השירים בדרך כלל קצרים, בעיקר בגלל לחץ הזמן, להספיק לפני שתגיע משטרה. השירים הארוכים יהיו בדרך כלל בעבודה מוזמנת. שגב לא מסתפקת רק בשירת רחוב ברחובות תל אביב, והיא מפיצה את שיריה בין הגבעולים גם במקומות שאליהם היא מגיעה בעולם. היא ציירה בלונדון, פריז, אתונה וגם בהודו. "חודשים רבים אחרי שחזרתי מהודו יצרה איתי קשר ישראלית צעירה שפגשה אותי על הקיר בגדות הגנגס", מספרת שגב. "היא כתבה לי: 'ציור הקיר שלך תפס אותי בדיוק ביום שבו הייתי הכי צריכה אותו. הוא ריגש אותי מאד. המילים שלך עזרו לי'.  הייתה מישהי שכתבה לי על שיר בנחלת בנימין: 'זה בדיוק מה שהייתי צריכה. הוא פגע לי בלב. אני מטיילת בתל אביב בניסיון להשתקם אחרי הריון ולידה טראומטית. המילים שלך החזירו אותי לטבע, לעצמי ולאמא אדמה'".

מה זאת אמנות רחוב בשבילך?

"זה כמו לחלק מתנות לאנשי העיר. גרפיטי זה כמו שפה שאתה צריך להבין כדי לקלוט מה בעצם אתה רואה. יש כל מיני שאלות שעולות מתוך אמנות הרחוב. של מי בעצם הרחובות? האם הרחובות הם רק של בעלי ההון שמשלמים 100 אלף דולר על פרסומת ולכן הם ברחובות, ומי שאין לו כל כך הרבה כסף לא יהיה ברחוב? איפה מקומה של האמנות? האם מקומה רק במוזיאון, או שתפקידה להתחבר ליום-יום שלנו. איפה הגבול בין יצר ביטוי של היחיד מול חוקי החברה? אני רואה בזה נדיבות של האמנים, לחלק את האמנות שלהם עם אנשים ומתוך רצון בתקשורת אנושית בין האמנים לתושבי העיר".

איך המשפחה מגיבה לעובדה שאמא מציירת ברחוב?

"זה מצחיק. הייתי בלונדון עם הבת שלי. ציירתי על קיר וביקשתי ממנה שתשמור ותוודא שהמשטרה לא מגיעה. התחלפנו בתפקידים. הם רואים איך אני מתלהבת, כמה זה מרתק אותי, ומאד מפרגנים. היום הבנות שלי מצלמות כל ציור שהן חושבות שאולי לא ראיתי. בעלי שמח שאני קמה בשמחה לעבודה. אני בקושי יכולה לקרוא לזה עבודה. את הסיור הראשון של אמנות רחוב עשיתי ליום הולדת של בעלי עם החברים. היה נפלא. הוא עודד אותי לעשות סיור לעובדים בחברה שלו. הם ממש התלהבו, וככה לאט לאט בלי להרגיש הבנתי שממש מתאים לי להיות מדריכת סיורים. יש סיורים פתוחים, יש סיורים לחברות, לילדים. אין צורך להיות מטיב לכת. זה באזורים שעל כל מטר יש ציורים".

מה החלום?

"יש כמה. אני ממש טובה בחלומות, ההגשמה קצת לוקחת זמן. הכי נגיש להוציא ספר שירה של צילומי השירים ברחוב. לכתוב ספר על אמנות רחוב בארץ. אני חולמת גם על ספר ילדים בנושא".

הסופרת והמשוררת דתיה בן דור בתערוכת צילומים

ערב שירה בין-דורי: כשמשוררים מבוגרים וצעירים נפגשים

פואטרי סלאם: חוגגים שירה על הבמה

זיכרונות (מאוירים) מבית סבתא