רחלי חוזרת לשורשים

כשרחלי חיימיאן שטרית הייתה באה לאימא שלה עם קושי או דכדוך, התשובה הייתה תמיד אחת, "תשימי משהו מתוק בפה, שיחזיק לך את הלב". "אצל אמא, כל דבר נותב לאוכל", היא מספרת. "בילדותי, בכל מקום שהייתי, הצגות בבית ספר ואיפה לא, היא תמיד הגיעה עם הסנדוויצ'ים ואני נורא התביישתי. לימים הבנתי שכשהיא האכילה אותי, היא האכילה את הלב שלי, חיזקה אותי ונטעה בי את אהבתה".

הפיוס וההשלמה של חיימיאן שטרית, שחקנית ומחזאית, בת 55 היום, עם אמה ועם התרבות הפרסית שממנה באה ושניסתה לטשטש בגיל צעיר, הם הנושא של מופע היחיד האינטימי שהיא מעלה בשנה האחרונה, "חכמה בלי שכל". "אני במשפחה שלי, נחשבת לחכמה בלי שכל", היא מסבירה. "תמיד חשבתי שאני חכמה כי למדתי והשגתי דברים. ברבות הימים, הבנתי שאימא שלי היא החכמה".

המופע הוא אוטוביוגרפיה בדיונית, בה היא מגלמת לסירוגין את הדמות שלה ושל אמה. "הוא מבוסס על זכרונות ילדות, על הדברים שספגתי. זה חלק מהגעגוע והיציאה מהארון של הרבה אנשים שמתרחשת היום, כתגובה למחיקון התרבותי שניסו לעשות כאן. צריך להבין שהתרבות היא בדי אן איי שלנו וכל אחד רוצה בסופו של דבר לחזור לרחם החמימה".

 
רחלי חיימיאן שטרית במופע חכמה בלי שכל. צילום מהאלבום הפרטי

מופע במבטא, תיקון ברגש

את התובנות העממיות אך הקולעות של אמה המשולבות במופע, היא מצטטת במבטא פרסי כבד. "זה סוג של תיקון", היא אומרת. "כל מה שהתביישתי בו בילדות, היום מקסים אותי ואני מקצינה את המבטא הפרסי במכוון, כי הדמות של הפרסי בקולנוע הישראלי, ראה יוסף שילוח, תמיד הייתה נלעגת ומגוחכת. אני באה בהפוך על הפוך. דווקא לדמות שמדברת במבטא מצחיק ועברית משובשת, יש כל כך הרבה חוכמה, דעת וניסיון חיים".

הוריה עלו ארצה מפרס ב-1952 ושוכנו במעברת הרטוב שליד ירושלים. במופע היא מתארת כיצד עלתה האם, בת למשפחת סוחרים עשירה בטהרן, למטוס לארץ ישראל לבושה בקפידה, רק כדי לנחות בצריף במעברה. אביה, סטודנט וחובב שירה במולדתו, נאלץ לפרנס כאן את משפחתו בסלילת כבישים ואינסטלציה, האם בעבודות תפירה. "ההורים שלי עלו ארצה כי אבי היה ציוני. רק כשהם הגיעו להרטוב, הם הבינו לאן הם נפלו".

לאחר לידתה של רחלי, הבת החמישית במשפחה, עברה המשפחה לדירה בבת ים, אך יומיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, נהרג האב בתאונת דרכים והותיר את אמה עם חמשת הילדים. "למרות הכול, גדלתי כמו נסיכה", היא מספרת. "אימא נתנה לנו הכול. היא הייתה ראשונת הפמיניסטיות, אישה שגם עבדה ופרנסה וגם גידלה ילדים לבד. הידיים שלה אף פעם לא נחו. היא תפרה, רקמה, תיקנה, סרגה גרבי צמר, ליטפה. מצד שני, היא ידעה לשחרר. כשהיה יום גשום, הייתה אומרת, 'אל תלכי היום לבית ספר'. לימי הורים היא לא הייתה מגיעה, כי 'מה, אני צריכה שמורה תגיד לי שאת גאון?'".

בגיל 18 הגיעה רחלי לתל אביב. יפיפייה תוססת, עם מראה אקזוטי, עיניים ענקיות, שפעת תלתלים שחורה שהיא מטפחת גם היום וחלום להיות שחקנית. "הגעתי מאוד ברורה ומוגדרת", היא נזכרת, "את בת ים רציתי להשאיר מאחור".

אחרי שירות צבאי בקריה למדה משחק ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב והתפקידים החלו להגיע. בשנות ה-80 השתתפה בסרטים "בנות", של נדב לויתן (לפי תסריט של אסי דיין), שעסק בטירונות בנות בצה"ל, לאחר מכן בסרט "סוף שבוע מטורף" לצד דליק ווליניץ ואריה מוסקונה ובסרט "לא שם זין", שנכתב על פי ספרו של דן בן אמוץ, לצד ענת וקסמן. בין לבין, עשתה גם תפקיד אורח בסרט אמריקאי, "הגנה עצמית" עם אדי מרפי.

רחלי חיימיאן מתוך הסרט "בנות". צילום: יוני המנחם

במקביל, הנחתה תוכנית טלוויזיה בשם "בגוף בריא" בערוץ 8 עם ד"ר שלמה שגב ושיחקה בתיאטרון, בתפקיד ראשי בהצגה "בנות" של "תיאטרון ארצי לילדים ונוער" שרצה בזמנו בכל הארץ בהפקה של "הקמצן" של מולייר ועוד.

ב-1991 השתתפה בסרט אמריקאי נוסף, שצולם בישראל, "לא בלי בתי", בו גילמה את גיסתה של בטי (סאלי פילד), אמריקאית שנישאת לאיראני ונאלצת להימלט עם בתה מאימת האייתולות ואחריו הגיע מה שהיא מגדירה כהיילייט של הקריירה הקולנועית שלה, תפקיד של סוכנת מוסד ב"רחובות ההרג", הפקה אמריקאית-ישראלית, לצד אלון אבוטבול.

 
רחלי חיימיאן בסרט לא בלי בתי. צילום: יוני המנחם

טראומה על הסט עם אלון אבוטבול

על הסט של הלהיט האמריקני 'לא בלי בתי' חוותה רחלי אירוע טראומטי: "באחת הסצנות", היא משחזרת, "אלון אבוטבול היה אמור לירות בי. חיברו לי נפץ לחזה, שאמור ברגע הירייה, לפוצץ שקית עם 'דם'. מכיוון שהם עשו את זה נורא מהר כדי לחסוך בתקציב, ברגע שאלון ירה, הנפץ שהיה מחובר אלי התפוצץ לרסיסים. חלקם חדרו לי לגוף ואני דיממתי וצרחתי עד השמיים.

בהתחלה לא הבינו מה קרה, כולם מחאו כפיים, אמרו שעשיתי את זה מדהים. יותר אני לא זוכרת. נפערה לי כוויה בחזה והציעו לי לתבוע את ההפקה, אבל כשניסיתי לעשות את זה, הבנתי שיש קשר בין תביעה בת' לטביעה ב-ט'. ברגע שהחלטתי לרדת מזה ולוותר, התחלתי גם להחלים מהפציעה".

על הסט של הסרט הכירה רחלי את בעלה ב-25 השנים האחרונות, איש הסאונד דני שטרית והיום הם הורים לאור בן ה-25 ומיכאל בן ה-23 ומתגוררים בגן יבנה.

לאחר הנישואים החליטה רחלי שהיא לא רק משאירה את העיר הגדולה, תל אביב, מאחור, אלא שהיא צריכה גם מקצוע אמיתי, "משהו עם אישור של ממשלה", כמו שאמא שלה אומרת. היא למדה במשך ארבע שנים רפואה משלימה ופתחה קליניקה בבית.

"חיפשתי עוגן רגשי", היא מסבירה, "ורציתי להיות אימא נוכחת, כי עבודה במשחק זה ימים מחוץ לבית וגם דני עבד הרבה בחוץ. בהמשך למדתי גם הנחיית קבוצות והנחיתי טייסים ונגדים במכללה לפיקוד ומטה על אינטליגנציה רגשית ושפת גוף, דרך עבודת המשחק".

איך אמא הייתה מסבירה רגשות?

רחלי חיימיאן שטרית ואמה שרה בצילום מהאלבום הפרטי

הרעיון למחזה ולמופע עלה, כשבהרצאות שלה היא שדיברה על רגשות, מצאה את עצמה מנחשת איך אימא הייתה מסבירה את זה. "יום אחד פשוט יצאתי להדממה. נכנסתי לקליניקה וכתבתי במשך שנה, און אנד אוף, את המחזה 'חכמה בלי שכל', שמדבר על אימהות, אבל גם על נשים בחברה פטריכאלית, על פמיניזם ועל געגוע לבית".

את המופע היא מעלה בסלון ביתה לקבוצות של נשים, אך גם לקהל מעורב באולמות ובסלונים של בתים אחרים, אליהם היא מוזמנת. "אני קוראת כאן תיגר על כל קונבנציה תיאטרונית", היא אומרת. "אני מנהלת לאורך כל המופע קשר בלתי אמצעי עם הקהל. אנחנו אוכלים ביחד, שומעים מוסיקה פרסית ורוקדים ביחד. אני באה עם הלב שלי והצחוק ועם ההבנה והסליחה, אנשים באים עם הסקרנות ונוצר מפגש מאוד לבבי.

"כשמשהו נורא מסעיר אותי במהלך המופע, אני יכולה להתיישב על הברכיים של מישהי מהקהל ולבקש שתחבק אותי. אני מסתכלת לכולן בעיניים ויש בזה משהו מאוד אינטימי. כשחקנית, הייתי כל הזמן במקום של להוכיח. היום אני לא מנסה להוכיח שום דבר. אני לא שחקנית שמופיעה על במה, אני נוכחת ומשתפת ובענווה גדולה. בילדותי הייתי הולכת עם הורי לערבי שירה. הם היו שרים ושותים קוניאק ואני איתם, רוקדת על השולחנות. הבנתי שהרצון שלי לשמח, הוא הכמיהה לחזור למקום שממנו באתי".

כדי להכיר לאורחים את המורשת גם דרך הבטן, בתחילת המופע הם זוכים לארוחה פרסית צמחונית מעשה ידיה, על טהרת המתכונים של אימא, המוגשת בחצר הבית. "אני מכינה קובה סלק-ערמונים, אורז עם שקדים וצימוקים שמגישים בחתונות של פרסים, אורז סבזי עם פיסטוקים, חמוציות ושקדים ולקינוח תמרים ממולאים באגוזים, טבולים במי ורדים וקוקוס. הכול למדתי מאימא שלי לקראת המופע. עד אז, ידעתי רק לחקות את התנועות שלה כשהיא מבשלת".

 
רחלי חיימיאן מגישה כיבוד פרסי בהצגה. התמונה באדיבותה

תקשיבו לאמא, תקשיבו לסבתא, תגלו אוצרות

החיבה לנוסטלגיה הובילה אותה לאחרונה גם להנחיית ימי הולדת למבוגרים. "אני עושה תחקיר על קורות חייו של חתן היום הולדת, מדברת עם בני משפחה, חברים, שכנים וקולגות ואז בוחרת דמות אחת משמעותית מחייו, שאותה אני מגלמת באירוע, תוך שאני עולה מתוך הקהל ומספרת את סיפור החיים בשילוב אנקדוטות מצחיקות ואנשים נורא מתרגשים".

המסר שהיא רוצה להעביר באירועים הללו כמו גם במופע שלה, מדבר על הקשבה לדור המבוגר. "בנעורינו צחקנו על ההורים שלנו בגלל הזרות והמבטא ולא הבנו כמה יש לנו לקחת מחכמתם. אני אומרת 'תקשיבו רגע לאימא שלכם, לסבתא שלכם'. האנשים האלה הולכים לעולמם, בלי שהדורות הבאים מכירים אותם. ניסו להמציא פה אתוס ישראלי, אבל הרב תרבותיות היא מרתקת. אני היום רוצה להעלות על נס את מה שהביאו הוריי, תרבות של אהבת אדם, של סבר פנים יפות, או כמו שאימא שלי אומרת 'כשאת מגישה אוכל, תביאי שמחה של סלון, לא אנחות וכאב גב של מטבח'".

אמא שרה היום כבר בת 85 ורחלי כבר עמלה על מחזה חדש, "אמא בת אמא". "הוא מדבר על איך בגיל 50, נולדה לי תינוקת בת 80. כן, היום אני אימא שלה ואני מרגישה שזו זכות להחזיר לה על כל מה שהיא נתנה לי. אני מודה לה על כך שהיא מזכה אותי".

מה היא אומרת על החשיפה?

"היא מאוד שמחה. היא לא קוראת למה שאני עושה 'מופע' או 'הצגה', היא שואלת, 'רחל, יש לך אורחים היום?' ועד עכשיו נותנת לי עצות, אומרת לי מה להגיד לאורחים שלי. אבל זה כבר חומר למחזה הבא".

המדריך לבילוי בחינם ברחבי הארץ 

המדריך לסיורי פריחה בכל רחבי הארץ

המסעדות עם הנוף הכי יפה בארץ

חוויה קולינרית ביקבי הארץ

לאכול, להתארח, להתאהב: הבשלניות שמארחות בביתן

אופנת וינטג': שופינג מוצלח בשוק הפשפשים

זיכרון בשקל: הצצה לילדותנו

הצטרפו לקהילת פנאי ותרבות של מוטק'ה