שחזור חפצים: "יש קסם בפגמים של חפץ ישן"

לפני כ-50 שנה אבא שלי קנה ממישהו בדרום הארץ מזנון ענק מעץ כהה. המזנון עבר איתנו דירות אין ספור, והיום, שנים רבות אחרי מותו, הוא עדיין ניצב בסלון בית אמי. ידיה כבר רועדות, אבל היא מקפידה מדי פעם להבריק אותו עם חומר מיוחד שמשמר את חזותו העתיקה. בתגובה לשאלה למה הוא עדיין שם, תופס חצי סלון, אמא שלי מרימה כתפיים וממלמלת "אם תרצו, כשאני אמות תמכרו אותו". זה די ברור שהיא מסרבת להיפטר ממנו כי על בסיס יומי ניצב מולה חפץ ענק, שכל כך מזכיר לה את בעלה האהוב.

"חפץ מעבר הוא מושג שמשתמשים בו בדרך כלל בהקשר של ילדים ופעוטות, שבמעבר מתלות מוחלטת בהורים שלהם לעצמאות בגן, הם צריכים את השמיכי שלהם או בובה שהם לוקחים לכל מקום", אומרת הפסיכולוגית הקלינית מיכל קורד-בילסקי, נציגת פורום ארגוני הפסיכולוגיה הציבורית בישראל. "החפץ מתקשר להורה, ולתחושת האהבה והביטחון שהוא משרה גם כשהוא לא איתם. שימור חפצים של הורה או אדם יקר שהלכו לעולמם מאד מזכיר את זה. החפץ הוא סוג של קשר אליו - להרגיש את האהבה והביטחון שהשרה, לשמר את זכרונו. יש לזה גם משמעות היסטורית: ההורה למעשה נושא את ההיסטוריה של הילד, גם כשהילד בן 60. ההורים לוקחים איתם חלק מההיסטוריה שלו, ושימור החפץ יכול להיות לעיתים שימור ההיסטוריה שלו ושל ההורה. זה מסמל לעיתים קושי להיפרד. במצבי קיצון, כשמישהו נפטר יוצרים מקדש מכל חפציו".

"רציתי מזכרת, זה פריט שגדלנו עליו"

אבי פטימר וכלי הנגינה של אביו ז'ל, אותו שחזר אצל מומחה כדי שישמר. צילום באדיבותו

אבי פטימר, 69, במקצועו מנהל אחזקה בחברה לניהול מבנה מגורים, שומר מכל משמר את כלי הנגינה של אביו יעקב (רהים), שהיה נגן טאר אזרי, כלי פריטה עתיק. אחרי מותו במשך שנים הכלי היה סגור בתוך נרתיק. פטימר שמר עליו מכל משמר. "אבא שלי עלה לארץ ב-49' מגאורגיה. שם, במשך היום, עבד עם אבא שלו בסנדלריה שלהם. בערב היה מנגן באירועים עם להקה מוזיקה אדרית", הוא נזכר. "זאת מוזיקה עם לחנים מאד עתיקים, מזכירה קצת מוזיקה טורקית. גם בארץ המשיך להופיע, אני זוכר שהייתי מתלווה אליו. בכל אירוע משפחתי הנכדים היו אומרים לו 'סבא ריין, תביא את הטאר'".

למה החלטת לשחזר את הכלי?

"הוצאתי אותו כדי להראות לבן שלי. זה כלי שתיבת התהודה שלו מצופה בעור של דג. העור כבר הדלדל וחששתי שיקרה משהו לכלי. נתתי אותו לשחזור למומחה לטאר. רציתי שהוא יקבל תשומת לב מיוחדת. אבא רצה שאני אלמד לנגן אבל אני לא רציתי, לא עניין אותי. רק לפני עשר שנים, כשמצבו הבריאותי הדרדר, הלכתי ללמוד לנגן על טאר. הייתי מראה לו מה למדתי".

לא רק על הטאר שמר פטימר, אלא גם על שתי עששיות נפט, ששימשו את המשפחה כשעלתה לארץ. "חיינו שלוש שנים באוהל מחיר למשתכן", הוא צוחק, "השתמשנו אז בעששיות. אמא שלי רצתה לזרוק אותן אבל לא נתתי לה. לקחתי אותן אלי הביתה, רציתי מזכרת. זה פריט שגדלנו עליו".  

"שתי כורסאות ושולחן קפה של אמא נמצאים איתי מעל 60 שנה"

"לא יכולתי להיפרד מהכורסאות". אילנה הופטמן ואחת הכורסאות של אמה אותה שחזרה. צילום באדיבותה

כשאילנה הופטמן בת ה-83 עברה לפני שלוש שנים לדיור מוגן "עד 120" בהוד השרון, היא לא יכלה להביא אתה חפצים רבים. הופטמן עבדה כל חייה עם קשישים, וב-17 השנים האחרונות, מאז שפרשה לפנסיה, עבדה בהתנדבות בויצ"ו כמרכזת מרכז יום שיקומי לקשישים. "עכשיו אני אחת מהם", היא צוחקת. "עברתי לפני שלוש שנים מדירת ארבעה חדרים גדולה לדירה מאד קטנה בדיור מוגן 'עד 120'", היא מספרת. "הפרידה מהחפצים הייתה ממש קשה, אבל לא יכולתי להיפרד משתי כורסאות ושולחן קפה מעץ של אמא, שנמצאים איתי מעל 60 שנה. זה מזכיר לי את הבית ומחמם לי את הלב. החלפתי את הריפוד של הכורסאות כי הן היו בלויות. בזמנו אמא עיצבה אותן במיוחד אצל ארכיטקט". 

השארת איתך עוד משהו של אמא?

"סרווייס מפורצלן שהיה אז סמל סטטוס, מערכת אוכל ל-12 איש שאמא הייתה משתמשת בה רק בחגים או כשבאו אורחים. משהו מאד מפואר, לבן עם ציפוי ועיטורי זהב. לא יכולתי לתת או למכור, אבל גם אצלי אין לזה מקום. קניתי ארגז מיוחד, עטפתי את כל החלקים שלא ישברו, ושמתי במחסן. אולי יום אחד זה יחזור לאופנה, ומישהי מהבנות שלי תרצה את זה. אני בטוחה שכשאלך לעולמי מישהי תיקח את זה. אין לי בזה צורך שימושי, אני כבר לא עושה ארוחות, פשוט שמרתי לי מזכרת מהבית. מזכרת ארוזה. השארתי לי גם מדף בן 60 שנה שהיה תלוי על הקיר של אמא. הוא נמצא אצלי בחדר השינה, ועליו מונחות כל התמונות של הנכדים והנינים. אמא מאד אהבה אותו. הבאתי איתי גם סיר בישול של אמא בן 62 שנה, סיר מיוחד לבישול על פלטה חשמלית עם דפנות עבות יותר. לא הייתה אז משפחה שלא היה לה לפחות סיר אחד של מפעל פלאלום. אני חושבת שהם היו המפעל היחיד שיצר סירים. עד היום אני משתמשת בו למאכלים של בישול איטי כמו בשר חמין. אני ממשיכה לבשל בו את המאכלים של אמא".  

"הבית שלי נע מזיכרון לזיכרון"

"כשאני עוברת בבית אני מרגישה את כולם לצדי". רחל אליהו עם הפריטים המשוחזרים, צילום באדיבותה

לרחל אליהו, 86, שהייתה בעברה אחות  בתל השומר לא היה הרבה רכוש משלה. היא הייתה קיבוצניקית מעין חרוד, וכשעזבה את הקיבוץ השאירה שם כמעט הכל. אבל על דבר אחד סירבה לוותר: מפיות קטנות ורקומות של סבתא שלה. כדי לשמר את המפיות, שמה אותן בתוך מסגרות קטנות. "זה עבר מדור לדור, כל פעם שאני עוברת ומסתכלת עליהן אני מרגישה את כולם לצדי. הבית שלי נע מזיכרון לזיכרון", היא אומרת. "אני זוכרת את סבתא רוקמת את המפיות במסרגה. היו לה ידי זהב. גם כשהידיים שלה רעדו היא המשיכה לסרוג".  

זה לא החפץ היחיד ששחזרה אליהו - ב-67' היא קיבלה מחברתה היקרה ד"ר זוהר גורי ז"ל, אחותו של המשורר חיים גורי ז"ל, פלטה מקרמיקה מעוטרת ומרהיבה לכבוד לידת אחת מבנותיה. שנים רבות נשארה הפלטה במחסן. אחרי מותה של חברתה האהובה ב-2015, החליטה אליהו לעשות מעשה, ויצרה מהפלטה שולחן לסלון. "אני לא נותנת לאף אחד להניח שום דבר עליו", היא צוחקת.

מי שהבין את סוד הקסם של שחזור ושיפוץ רהיטים ואביזרים טעוני זיכרונות הוא עודד טלוסטי, 60, שכבר כילד פיסל עבודות נהדרות מעץ, ובנה רהיטים יחד עם אבא שלו. בעברו עבד בן השאר בתעשייה הצבאית, אבל בשנים האחרונות חזר לאהבתו הגדולה – נגרות, שחזור רהיטים ובתים. "לפעמים אני לוקח רהיטים מהרחוב ומשפץ אותם להנאתי", אומר טלוסטי. "אני מוצא שיותר יפה לשחזר ולשפץ רהיטים ישנים מאשר לקנות חדש. פעם היו בונים מעץ מלא וטוב. כשהבית מתיישן הוא לא מתקלקל, להיפך - בית ישן הוא בית מיוחד שיש לו מאפיינים ייחודיים".  

"הגישה היפנית מכבדת את החפץ לאורך כל מחזורי חייו"

מעדיף לשפץ חפצים ישנים מאשר לקנות חדשים. עודד טלוסטי בפעולה, צילום: קרן מוסטוב

מה בדרך כלל הסיבה שאנשים מבקשים לשחזר חפץ במקום לקנות חדש?

"בעיקר זיכרונות וערך סנטימנטלי. למשל מישהו שיש לו ארונות של סבתא שלו, והיה לו חשוב לשחזר אותם למקור. המון כיסאות נדנדה שמקבלים בירושה ומסרבים להיפרד מהם. הייתה לי לקוחה שסבא שלה היה נגר, והיא רצתה להעביר את הארון שעשה עבורה מירושלים לתל אביב. זה היה ארון מאד מורכב. הייתה מישהי שהיו לה כיסאות של אבא שלה מגרמניה והיה לה מאד קשה להיפרד מהם. היא פחדה שאקלקל אותם בשחזור, ובמשך זמן רב התלבטה.  בסופו של דבר התרצתה ונתנה לי לשיפוץ. יצא נפלא".   

אתה מעדיף לשחזר בתים וחפצים ופחות את החדש. למה?

"יש פילוסופיה יפנית שלמה מאחורי שחזור של פריטים ישנים. הגישה הזו נקראת kintsugi, -  איחוי מוזהב. כל פריט בחיינו צובר במשך הזמן פגמים. שבר קטן בקצה צלחת, שריטה בלתי נראית על השידה או סדק חסר משמעות בקיר. התפיסה המערבית המותנית היא שמשהו שבור הוא פגום וצריך להחליף אותו. הגישה היפנית מכבדת את החפץ לאורך כל מחזורי חייו, ומוצאת יופי ועומק בשברים. לא רק שמדביקים אותו מחדש, אלא משתמשים שם בדבק בצבע זהב כדי להבליט את קווי התיקון. הפגמים הופכים ליתרונות אסתטיים מכֻוָּונים ומספרים את סיפורו של החפץ".

נשאלת השאלה עד כמה מסוכן לנו רגשית חוסר היכולת להיפרד מאביזרים מבית ההורים או הסבים. הפסיכולוגית  קורד-בילסקי מסבירה: "אם יש לי כורסא שאמא שלי ישבה עליה, ובכל פעם שאני יושבת עליה אני נזכרת בה וזה נותן לי כוח להתמודד עם משימות החיים, זה נהדר.  אבל אם כל פעם שאני יושבת בכורסא אני שוקעת במחשבות ובזיכרונות, ואני לא מסוגלת לקום ממנה ולתפקד, כבר יש קושי גדול, והכורסא היא רק סימבולית. שימור חפץ משמר לא רק את הזיכרון אלא את העובדה שהוא היה משמעותי עבורי, ואני משמר את המורשת שלו.  לא פעם יש משהו מאד מנחם בחפץ. לעיתים הוא מעלה בנו חיוך מזיכרון יפה".

אל תזרקו: כך תצרו אמנות נפלאה מזבל

לחדש את הבית בחמישה צעדים פשוטים

טעם של עוד: איך להפוך זיכרונות לחיוביים?

עשו זאת בעצמכם: לשפץ רהיט ישן