הפרלמנט של מוטק'ה

בנימין נתניהו הוא קבלן ההרס של הנפש הישראלית

 רגע לפני שהפכנו להיות הוא זה קרה. רגע לפני שהפכנו להיות
האיש שלפת אותנו ולא שיחרר. רגע לפני שהפכנו ריקים, פחדנים,
תחמנים, מושחתים, אגואיסטים, קמצנים, אובססיבים, פרנואידים,
מגלומנים, חסרי ערכים. רגע לפני שלבנו קהה לגמרי. רגע לפני שלא
הרגשנו כבר כלום. רגע לפני שהפכנו לכלום.

זה קרה. במידה רבה זה קרה כי כמעט הפכנו להיות הוא.
••• בנימין נתניהו ייזכר בתולדות ישראל כמי שהביא מדינה לסף כיליון.
אבל הכיליון הפיזי יכול היה לקרות רק בעקבות כיליון הנפש. בנימין
נתניהו הוא קבלן ההרס של הנפש הישראלית. את הנפש הישראלית
הרס כדי שתותאם לנפשו שלו — ההרוסה, המרוקנת, שאינה חשה דבר.
כל מקום שבו זיהה תוכן נפשי, סומן; כל אדם שבו זיהה תוכן נפשי, סומן;
כל קבוצה שבה זיהה תוכן נפשי, סומנה.
ולאחר הסימון, הגיע שלב ההרס.

רגע לפני שהפכנו להיות הוא, זה קרה 

••• אומרים שהוא שקרן. אבל בנימין נתניהו לא שיקר מעולם. רק מי שיש
בו אמת, מסוגל לשקר. נתניהו הוא אדם בלי אמת ובלי שקר. אדם ריק.
אדם בלי כלום.

הכוח של מילה טמון בכך שהיא טעונה בדבר־מה שיש בינו לבין הממשות
קשר. ככל שהקשר הזה מלא ומדויק יותר — כך המילה בעלת ערך רב
יותר. הקרב על המטען של המילה הוא הקרב על המטען של התודעה,
והקרב על מטען התודעה הוא הקרב על האופן שבו אנחנו חיים. במקום
שבו מילה מרוקנת מתוכנה ומתמלאת בתוכן אחר, הפוך, חלקי, מטעה
— במקום הזה מתפרקת המילה, ולכן מתפרקת התודעה, ובהמשך
מתפרקת המציאות.
בנימין נתניהו — איש מפורק — פירק לנו את המציאות.
••• כדי לפרק את המציאות הוא בנה מכונות הרס שכונו "מכונות רעל":
מכונת רעל קטנה ומכונת רעל גדולה. מכונת הרעל הקטנה נבנתה
כדגם הנפש של נתניהו. מטרתה היתה להדגים לציבור כיצד מציאות
יכולה להתרוקן מתוכן, לעתים להתהפך על ראשה, על ידי מניפולציה;
איך טוב יכול להפוך לרע, איך רע יכול להפוך לטוב. נתניהו רוקן מתוכן את
הערכים הבסיסיים ביותר כדי להוכיח שהכל, אבל הכל, חסר ערך. הוא
חשב: רק אם אחרים יכירו בכך שהכל חסר ערך, הוא יוכל לחיות בשלום
עם חוסר הערך שלו עצמו. כשכולם יתרוקנו, ריקנותו שלו תהפוך לתבנית
נוף קיומו.

צריך לחשוב על יאיר נתניהו כמי שמגלם בגופו את נפש אביו, וכמי שקווי
המתאר של אישיותו משרטטים את הבלו־פרינט של מכונת הרעל
הקטנה. יאיר נתניהו הוא מה שנמצא בתוך בנימין נתניהו ומחוץ לבנימין
נתניהו במקביל. זה גם מקור הבהלה שהוא מעורר. האמוציות שמופנות
כלפיו כה עזות כי כל אדם שעדיין מחזיק בתוכן נפשי, חש בכל נימי גופו
שלפניו עומד מי שמאיים על עצם קיומו.
אבל מכונת הרעל הקטנה — יאיר נתניהו ועוד כמה אנשים ריקים —
נועדה להפעיל את מכונת הרעל הגדולה. וזו הורכבה מכל אותם מאות
אלפי ישראלים שזיהו בנתניהו דגם אידיאלי של נפשם שלהם; כל אותם
מאות אלפי ישראלים שהביטו במניפולטיביות שלו, בשחיתות שלו,
באגואיסטיות שלו, בקמצנות שלו, באובססיה שלו, בפרנויה שלו,
במגלומניה שלו, בתחושת הנרדפות שלו — וזיהו בתוכם את החלקים
הללו.

החלקים האלו לא תמיד היו דומיננטיים אצלם, לא תמיד קיבלו מקום של
כבוד בממשות. במשך שנים הם דוכאו על ידי תחושת הבושה, שמקורה
באני העליון של הקולקטיב — בעיקר ההנהגה. זה בדיוק מה שנתניהו
ביקש לעשות: לסמן מלמעלה שתם עידן הבושה. לאותת שכבר אין צורך
להסתיר ולדכא את האלמנטים המכוערים של הנפש. שאפשר, סוף סוף
אפשר, לשחרר את האנרגיה הזאת ולהמירה במימוש האינסטינקטים
שעד כה דוכאו — האלימות, ההסתה, השיסוי, השקר, האגואיזם.

השחרור החייתי הזה היה בלב פרויקט ההרס של שנות נתניהו. האיש
הריק שיחרר רעלים קולקטיביים שהוחזקו בתוך הרקמות הישראליות,
וכשאלו השתחררו הביוב פשוט עלה על גדותיו: נוצרה בישראל סופת
ריקבון, צונאמי של ריקנות, רעידת אדמה של היפוך ערכים. ואלו סחפו
איתם ציבורים שלמים. הרעלים ששוחררו חדרו למחזור הדם הישראלי.
מחזור הדם שהוא גם המערכת החיסונית שלנו. נתניהו הרעיל את
המערכת החיסונית הישראלית וזו כמעט שקרסה. הגוף הישראלי החל
לגסוס.

••• רגע לפני שהנפש התרוקנה כמעט לחלוטין, ורגע לפני שהמערכת
החיסונית כשלה כמעט לחלוטין, ורגע לפני שהגוף מת כמעט לחלוטין —
פרצו פנימה, עמוק לתוכנו, מי שביקשו להרוג את מה שנותר מאיתנו. הם
זיהו את המוות הנפשי וביקשו להשלים את המלאכה על ידי רצח הגוף.
הכאב הזה, העמוק, המצמית, שאין לו גבול. תהומות הנפש שנפערות
ולתוכן קורס הלב, והראש, והגוף. הדמעות שהופכות בנות לוויה. העצב
שמתקשה לכדי עצבים, העצבים שמתרככים לכדי עצב — מה לזה,
עולם ומלואו של אדם, ולאיש הריק שעומד מול מצלמה ומדבר אלינו?
••• הנפש מתייסרת כי היא קולטת לפתע שכמעט הוכחדה.
אבל רגע לפני שהפכנו להיות הוא זה קרה.