תיאטרון: ליא קניג כובשת

 המחזאי האמריקני אריק קובל כתב את "פתאום הגיע סתיו" כחלק שלישי של מה שכינה (כך בתוכנייה) טרילוגיית מחזות אלכסנדרה: שלושה מחזות שגיבורתם היא אותה אישה, בשלבים שונים בחייה. אני לא מכירה את שני החלקים הראשונים בטרילוגיה, אבל נדמה לי שאלכסנדרה בת ה-79, גיבורת "פתאום הגיע סתיו", לא זקוקה להקדמות וקדימונים. היא דמות מעוצבת, מנומקת וכמעט מוכרת, לפחות בחלק מתכונותיה, לכל אחד מאיתנו (לפי המחזאי היא "מורכבת מנשים מבוגרות שאני מכיר באופן אישי, ביניהן שכנתי לוטי ואימא שלי"). אלכסנדרה היא אישה שנאבקת על עצמאותה ועצמיותה מול שניים מילדיה, נאבקת על זכותה להישאר היא-עצמה מול פגעי הזמן והטבע.

זהו מחזה לשני שחקנים, ובעצם לשחקנית אחת – שחקנית גדולה, ומבוגרת, שמסוגלת להתמודד על הבמה עם הנושא הטעון של הזדקנות ופגעי הזִקנה, בגלל שהיא שחקנית גדולה, לא שחקנית זקנה. לתיאטרון הבימה יש שחקנית שהיא נכס כזה: ליא קניג. קניג היא גם כוכבת מושכת קהל וגם שחקנית תיאטרון נפלאה, עם קריירה שנמשכת למעלה מ-65 שנים. היא גם כבר בת 85, ויודעת בעצמה דבר או שניים על בגידת הגוף ואובדן אנשים קרובים ואהובים. יש להניח שבהבימה ראו במחזה הזדמנות לנצל היטב את המשאב האנושי הנפלא של התיאטרון ששמו ליא קניג והזדמנות גם להעניק לה סוג של מתנה, במחזה ותפקיד שמאפשר לשחקנית כמוה טור-דה-פורס.

אלכסנדרה מתבצרת בדירתה שבה היא חיה כבר 45 שנה, בבניין לשימור בברוקלין. מתבצרת אומר שהיא אטמה את כל הפתחים למעט חלון אחד המשקיף לעץ החביב עליה, ועיטרה את כל הבית בבקבוקים של קוקטייל מולוטוב שהיא מאיימת להצית (ולהעלות באש את הבניין), אם שני ילדיה הבוגרים, מייקל וג'ני, יממשו את תוכניתם להוציא אותה מהבית ולהכניסה לבית אבות. מי שנשלח לנהל איתה מו"מ הוא הבן הצעיר כריס, אותו לא ראתה 20 שנה. כריס מטפס על העץ ונכנס לדירה דרך החלון היחיד שנפתח. יש לו שעה לשכנע את אמו לחדול מאיומיה ולפתוח את הדלת, אחרת טוענים אחיו – יזעיקו את המשטרה, שתפרוץ פנימה בכוח. מה שמתחיל בהתנצחות תוקפנית בין האם ובנה, מתפתח כמובן לדיאלוג חושפני, מקרב ולא אחת נוגע ללב, במהלכו מבינים השניים לא מעט דברים כל אחד על עצמו, זה על זה ועל היחסים ביניהם.
 

יש משהו קצת מופרך ברעיון שאישה מבוגרת, המתקשה לנוע בגלל בעיות בברכיים ומתקשה לתפעל את ידיה בגלל דלקת פרקים (כך במחזה), מסוגלת לבצר ולאטום בית שלם, שלא לומר לרקוח עשרות בקבוקי תבערה; יש משהו קצת צפוי ובנאלי בסיטואציה שסוגרת ביחד שני אנשים קרובים, שהשנים הפכו אותם לרחוקים; ויש משהו קצת מייגע בחלק מהדיאלוגים-עד-מונולוגים שהסגירות הזו מייצרת. אבל יש במחזה לא מעט תובנות ואמירות שנונות, מפוכחות, מדויקות ונוגעות ללב על זקנה והזדקנות, על יחסי הורים וילדים ועל מה שקורה כשהאיזון מופר ביד גסה של הטבע. כך למשל, מסבירה אלכסנדרה לכריס עד כמה ההזדקנות היא סוג של שוד אישי: "מה שהעולם לוקח ממני, מה שהזמן לוקח ממני, מה שאלוהים לוקח ממני – הוא אותי", היא אומרת, ומה שמפחיד אותה במבט מפוכח קדימה, הוא "שאני אהיה יותר ויותר פחות ופחות אני".

תומר שרון רוקד את הטנגו הבימתי הזה עם קניג, שהיא באמת אחת ויחידה. וגם אם לפעמים קשה היה לדעת איפה ליא מתחילה ואלכסנדרה נגמרת, ליא-אלכסנדרה שלטה בבמה בריאליזם עצוב-מצחיק, בפגיעות מלאת עוצמה, באנושיות כובשת ונוגעת ללב. שרון מולה, עושה את שלו, צועק קצת יותר מדי בשיחות הטלפון עם אחיו, ומשכנע יותר בקטעי השיחה המאופקים מצדו.

שורה תחתונה: בשביל ליא קניג, ובגלל שצריך לדבר גם על זִקנה, והיא יכולה

"פתאום הגיע סתיו", תיאטרון הבימה. מאת: אריק קובל; תרגום: דורי פרנס; בימוי: איציק ויינגרטן; תפאורה: לילי בן נחשון; תלבושות: דליה פן; תאורה: מאיר אלון; מוזיקה: אורי וידיסלבסקי. משתתפים: ליא קניג, תומר שרון. משך ההצגה: כשעה ו-40, ללא הפסקה.

אוהבים תרבות ובידור? בקרו במדור שלנו 

בואו להתעדכן באירועי תרבות בקהילת פנאי ותרבות של מוטק'ה 

מחפשים אירועי תרבות, טיולים או מפגשים חברתיים? בקרו באירועים של מוטק'ה