אוסף בובות החרסינה והפוחלצים של נילי ושלמה

בית פרטי בשכונת נווה ארזים בחולון, שאוצר בין כתליו אוצר בלום של שכיות חמדה, הוא היום מוזיאון אתני של ממש. אתה מסייר בחדרי הבית ועיניך אינן שובעות מהמראה של מאות בובות עתיקות מכל קצווי עולם, פסלים ותמונות מהמזרח ומהמערב, מסיכות שבטיות וכדי חרס מעוטרים. את הבאים לבית מקדם גן פסלים סיניים מרהיב ביפיו. ואם לא די בכל אלה, קורץ מכל קיר פוחלץ של חיה זו או אחרת. הבית משמש כבית יוצר לבובות חדשות ואופנתיות, וגם כבית חולים לבובות עתיקות, בו משחזרים מחדש - ביד אמן - את איברי הגוף הבובתיים ששיני הזמן נגסו בהם. למעלה מ-20 שנה משוטטים נילי (60) ושלמה (65) פרדס בשווקי עתיקות, בגני חיות ובפינות חי, כדי ללקט חומרים ליצירה, ובעבודת נמלים הם עוטים נשמה למרכולתם האמנותית. בני הזוג מעולם לא רכשו השכלה מסודרת בתחום האמנות, אך ניחונו בידי זהב. המבקרים במקום יכולים להתרשם משכיות האמנות, תוך כדי שיטוט בין חדרי הבית, וגם לרכוש אותן במחירי הקטלוג המקובלים בשוק.
האנשים הקטנים של נילי
כמו כל ילדה מבנות דורה, היתה הבובה הקטנה - זו של 10 גרוש, משאת נפשה של נילי בת השש, ואביזר המשחק המרכזי שלה. את בובת החרסינה העירומה היא דאגה תמיד להלביש, לסרק ולקשט באביזרים הולמים. הניסיון הרשמי הראשון שלה בתחום האמנות נרכש תוך כדי לימודים בהתכתבות עם בית ספר מקומי לציור. בסיום לימודיה בתיכון העיוני עבדה במפעל להרכבת ציורים, תוך שהיא מציירת בפחם ומרכיבה צבעים מתמונות מוכנות. באותן שנים אספה למגירה עוד ועוד בובות. ברבות הזמן נאלצה נילי להתפרנס מעבודה במתנ"ס, אך בלהט היצירה זנחה מהר מאוד את מה שהיא מכנה "עבודתה השבלונית", והחליטה להתמסר אך ורק לעולם הבובות. אמרה ועשתה. את התערוכה הראשונה - בובות מפוסלות מחימר עם קונסטרוקציית בד, הציגה בגלריית הוראס ריכטר ביפו תחת השם: "האנשים הקטנים של נילי". מכאן היתה הדרך קצרה לתערוכה נוספת, בגלריית עמליה ארבל. שלב נועז נוסף בקריירה האמנותית שלה היה כניסה לממלכת פיסול הדמויות. אבל מלאכתה העיקרית נותרה הרכבת בובות, אתניות בעיקר - צועניות, טורקיות, כפריות ואיזמרלדיות. הגוף מורכב מקונסטרוקציה של מתכת ואקרילן, ואילו הפנים עשויים מחרסינה, פימו וחימר. מלאכה שכזו נמשכת בין יומיים לחודש, לפי המורכבות. הצעה מורכבת במיוחד קיבלה משתי אחיות שהגיעו יום אחד לביתה וביקשו להרכיב בובה שתשחזר את אימן, בהתאם לתמונות שחור-לבן מילדותה. נילי כמובן, נקראה אל האתגר, שאמור היה להיות מתנת יום הולדת 60 של המודל להרכבה.



הפסיון של שלמה
כניסתו של שלמה לעולם היצירה, היתה הרבה פחות צפויה. כילד, התגורר אז עם הוריו מול גן החיות התל-אביבי דאז, ברחוב הקליר ושם ספג תדיר את ניחוחות הגן הזיאולוגי. מדי יום, בתום הלימודים בבית הספר, נהג לבקר את בעלי החיים האהובים עליו, וכך גם התחבר עם עובדי הגן ורכש את אמונם. עם אחד מהם, ג'וני, שלמה אף נכנס לכלובים כדי לחזות מקרוב בהאכלת החיות. באחד מביקוריו בכלוב הציפורים, הבחין לחרדתו בגופת פסיון יפהפה בצבע כחול-מתכתי, כשהיא מוטלת על רצפת הכלוב. המום ונסער הוא נטל בחשאי את גוויית הפסיון, כשהוא מסתיר אותה מתחת לחולצה חמק לביתו. כיוון שהוריו לא היו בבית, החליט להסתיר את הגוויה בארון הבגדים. אלא שאחרי שישה ימים העלה הפגר צחנה ואחרי שהאם ניסתה לברר את מקור הריח הנורא,נטל שלמה קורט פלפל, מלח וצמר-גפן, דחס את כל אלה לחלל קיבתו של הפסיון וקבר את העוף הממולא בחצר.
עוד כתבות על גימלאים יוצרים


מוזיאון האופנועים של בועז דגן



מפסל בגלעיני אבוקדו



על חשיבות התחביבים בגיל מבוגר



מפסל את החיים ללא עיניים



האחווה שבסבל השואה



מארש צה"ל החדש: של מלחינה בת 84



הפסלים שלה הם האופטימיות שלה



גורו המוזאיקה העולמית מגיעה לשיאה בגיל 84



הדלועים המשוגעים של שעיה



אלי גרבל - צייר פרחים



גימלאים לא מפסיקים לשיר ולרקוד



הציירת הבלתי נלאית בת ה-84



בת 88, ועדיין רואה את העולם דרך עדשת המצלמה


בובות בכל פינה
מאז זרמו מים רבים בירקון וג'וני הגרמני הדריך את שלמה הקטן כיצד לפחלץ חיות. כך, למשל, למד ממורו באיזה מצב מצוייה החיה, כיצד יש למדוד אותה, איך לבתר ולפשוט את העור בסכין, ולבסוף - איך לבנות גוף מלאכותי ולהזריק לקירבו חומרים להרעלת העור. בגיל 11 כבר ידע שלמה לפחלץ את הגוויות של חיות במו ידיו כשהוא הופך את חדר המגורים בביתו לביבר בזעיר-אנפין, דחוס בפוחלצים של בעלי חיים שאותם העניק לו ברוך גופר, מנהל גן החיות בכבודו ובעצמו. מהר מאוד יצא שמו לפניו בקרב מומחי הזיאולוגיה בארץ: פרופסור היינריך מנדלסון, ראש החוג באוניברסיטת תל אביב של אותם הימים, נטל אותו תחת חסותו, תוך שהוא מלמד אותו פרק בפיחלוץ בתחומי המעבדה האוניברסיטאית. כאשר מלאו לשלמה 20 שנה, כבר שימש כמורה ומנחה בבתי-ספר חקלאיים, כמו מקווה ישראל ועיינות, למרות חוסר השכלתו הפורמלית ועד היום מספרים שההרצאות אותם השמיע באוזני תלמידיו, היו מרתקות. אבל כמו בת-זוגו, קצה מהר מאוד נפשו בעבודה היבשה, והוא החליט להקדיש את כל מרצו לעבודה היוצרת. החלוקה בין שני בני הזוג היתה ברורה: נילי מעצבת את בובות החרסינה, השנהב, העץ והמתכת, ואילו שלמה מתקן ומשחזר אותן ביד אמן ממש, כמנתח פלסטי שיוצר יש מאין. את הבובות רכשו בני הזוג בשווקי פשפשים ברחבי העולם, כשהאהובים עליהם במיוחד הם אלה של בודפשט, וינה, ברלין ולונדון. הבובה היקרה ביותר שרכשו הינה בובה צרפתית, שמחירה מגיע ל-2,000 דולר, ואילו הבובה העתיקה ביותר, משנת 1860, עשוייה כולה מעץ. הם אינם מוכנים לנקוב במחירה, שכן ערכה לא יסולא בפז. את עורותיהם של בעלי החיים ששבקו חיים, אוסף שלמה מגני חיות. פחלוץ של כלב קטן עולה 500 דולר ושל כלב גדול - 2,000 דולר. פחלוץ חתול נע בין 500 ל - 800 דולר. פחלוץ נמר או אריה מגיע ל-5,000 דולר ואילו פחלוץ ציפור נע בין 100 ל-3,000 דולר, כאשר הזול ביותר הוא פחלוץ של יונק הדבש ואילו היקר הוא פחלוץ בת-יענה. המחירים הינם שונים מחיה אחת לשניה, שכן פיחלוץ ציפור נמשך מספר שעות בלבד, ואילו פיחלוץ נמר או אריה אורך כחודשיים. חוית הביקור במוזיאון הבובות והפוחלצים של נילי ושלמה היא מדהימה ומשאירה על המבקרים רושם שלא נמחק במהירה.