ביקורת ספר: דור המדבר

ספרה של רנה ליטוין "דור המדבר" מוגדר כ"פרוזה אוטוביוגרפית". הגדרה לא נפוצה ולא שגרתית, המכריזה מראש שמדובר בסיפור חייה של המחברת, אבל באופן שונה מהרגיל. ליטוין, מתרגמת, משוררת וסופרת, מכריזה בכך בעצם כי היא מסכימה להכניס את הקורא למתחם הפרטי ביותר שלה, אבל בתנאים מגבילים שבהם היא נוטלת לעצמה חירות ספרותית, שרק היא מחליטה מה הם, מעצבת אותם ומשתמשת בהם כראות עיניה. לליטוין יש, כמצטייר בספר, סיפור חיים מרתק: היא נולדה בהונג קונג להורים יהודים ממוצא רוסי שהגיעו לסין והיו שם חלק ממושבה רוסית בראשית המאה העשרים. עד גיל עשר גדלה בסין, ואחר כך עלתה לישראל שהרגע הוקמה עם הוריה ואחותה הצעירה ממנה. כנהוג באותם ימים, גם בני משפחת ליטוין נדדו בין בתים של קרובי משפחה עד שהתמקמו בבית משלהם בקרית חיים, שבו שיכנו הם בהמשך מצעד משתנה של קרובי משפחה שעלו אחריהם. אל הרוסית, האנגלית והיידיש שספגה בבית נוספה שפת המולדת החדשה, עברית. אביה המהנדס החליף מקומות עבודה. אמה חלתה בשחפת, מחלה קשה ביותר לטיפול באותם ימים, ואושפזה לפרקי זמן ממושכים. אחרי שנים אחדות בקרית חיים עברה המשפחה לרמת גן, כדי לגור קרוב יותר למקום אשפוזה של האם. לקראת סיום לימודיה התיכוניים הודיעו ההורים לרנה כי בכוונתם לעזוב את ישראל עם אחותה הצעירה - לרדת במושגים של אז - כדי שאבי המשפחה יוכל למצוא פרנסה טובה יותר ואמה תוכל לחיות בשלווה גדולה יותר, ורנה הצעירה נותרה כאן לבדה. ליטוין דולה מהארגז הפרטי-משפחתי שלה זיכרונות אישיים שאפופים בניחוח עז של תקופה אחרת לגמרי, רחוקה תרבותית ונפשית ובעצם קרובה למדי כרונולוגית. תקופת ראשית ימי המדינה, שנות החמישים של המאה העשרים, על הרוח הציבורית האחרת שנשבה כאן, תחושת ביחד שונה לגמרי; ימי קיצוב ומעברות, משפחות שלמות שחלקו דירות ורכוש, רצון גדול להשתייך ולהיות מכאן; יישוב ותיק לעומת עולים חדשים, שלטון מפא"י והסתדרות, ילדים שהסתדרו בעצמם, בישול על פתיליות וכן הלאה. דווקא בעיצוב, ואולי נכון יותר לומר בשחזור האווירה הכללית של אותם ימי חוויה פרטית, גלום חלק מכוחו של הספר, שפותח צוהר למי שלא מכיר ולא יודע, ומן הסתם יעלה זיכרונות במי שהתקופה האמורה היא חלק מנוף ילדותם-התבגרותם. ליטוין לא מספרת סיפור עם התחלה-אמצע-סוף סדורים. היא בוחרת להביא פרקי ילדות, קרעי זיכרונות, שיוצרים מין פסיפס, שחלק מחלקיו מתחברים ואחרים נותרים פתוחים. הפרקים שהיא מביאה אמנם נעים בסדר כרונולוגי מסוים (מעלייתה ארצה ועד לסיום התיכון, בעיקר קדימה, אבל גם בזיגזגים קטנים אחורה ולצדדים), אבל הם מותירים הרבה קצוות פתוחים, סיפורים לא פתורים ולא מוסברים עד הסוף. לקורא מן השורה, שה"פרוזה" מדברת אליו יותר מה"אוטוביוגרפית", זה לא אחת מתסכל ולא מספק, בעיקר כי מדובר בדמויות שרובן ממלאות תפקיד חשוב, משמעותי או מרכזי בחיי המספרת או במהלך הסיפור.


כך, למשל, אין לקורא מושג מיהו אותו עמי שמחזר אחרי רנה הנערה או מה עלה בגורלו, מה בדיוק עבר על הוריה ואחותה בחו"ל משנסעו לשם לשנים, וכן הלאה. נכון שחלק מהדמויות ומקורותיהן מובאות בספר מנקודת מבטה של ילדה צעירה, מה שכידוע מגביל ומשנה מאוד פרספקטיבה, אבל ליטוין המספרת הבוגרת, שגם היא נוכחת בספר, יכלה וצריכה הייתה למצוא דרך לסגור פערים. ליטוין, כאמור, בחרה להתמקד בעיקר בשנות ילדותה-נעוריה בישראל, אבל גם נעה בזמן קדימה ואחורה - לא רק לשנות ילדותה המוקדמת בסין, אלא אפילו לילדותם של הוריה ולנישואי סביה. במבנה המקוטע, הלא מתחייב של הספר, זה שבו יש נביעה של זיכרונות ולא זרימה מסודרת, זה יוצר לא אחת חוסר בהירות וקושי לעקוב אחר הנפשות הפועלות או אחר המתרחש, ופעמים אחרות חזרתיות מסרבלת ומעיקה (כשהיא שבה ומסבירה מי זה מי או חוזרת ומפרטת אירועים שכבר סיפרה). בנוסף לנקודות השקפתה האישיות המשתנות בסיפור, מביאה ליטוין גם קטעי מכתבים של כותבים שונים וקטעי שירים וחיבורים, מה שמשנה בכל פעם את מקצב הטקסט ואת סגנונו. בעיני מצאו חן במיוחד הדברים שהיא זוכרת-מצטטת כתלמידה שהתבקשה לכתוב חיבור על האדם כתבנית נוף מולדתו, שבהם היא מיטיבה לתאר ולהביע את חווית הזרות והתלישות ואת הנחמה הגדולה שמצאה במילים. עוד דבר ששבה את לבי בספר הוא רושם מצטבר שעלה מתוך רסיסי הזיכרונות שליטוין בחרה לשבץ בספר באמצעים שונים - של דמות אמה. תחילה זו האם כפי שהיא מצטיירת בעיני בתה הילדה, בהמשך - האישה הצעירה המתגלה לרנה מסיפורים על ילדותה ונעוריה של האם, ולבסוף, במרומז, מתוך מכתביה של האם עצמה, דמות של אישה עצובה, שציפיות וחלומות כה רבים שלה התנפצו מול מציאות נטולת רחמים. לא אחת נשאלים-נחשדים סופרים באשר למקורות אוטוביוגרפיים בספריהם. ליטוין מצהירה-מודה כאן מראש, אבל בו בזמן היא עושה זאת בהסתייגויות ובמגבלות שגם הן מוצהרות מראש. השילוב לא היטיב לטעמי עם התוצאה: לא אחת במהלך הקריאה הייתה לי תחושה שהסיפור טוב יותר מהספר. ברור לי לגמרי הקושי לספר סיפורים אישיים של משפחה שלמה, שכל אדם בה ראה או רואה דברים - ומן הסתם גם זוכר אותם - קצת אחרת, ברור גם הקושי שנובע מרצון לכבד זיכרון או למנוע פגיעה. אבל בהחלטה לספר אוטוביוגרפיה טמונה לטעמי מראש הצהרה כי מדובר באמת סובייקטיבית במובן שהיא אמת כפי שחווה וזוכר אותה המחבר, אמת כפי שהוא בוחר לחשוף ולחלק עם הקוראים, מתוך ידיעה והסכמה שהסיפור יימדד לא רק לפי ערכי המציאות שבו, אלא גם במדדים ספרותיים.
שורה תחתונה:
בעיקר בזכות ההצצה החוזרת לעבר קרוב-רחוק.
"דור המדבר" מאת רנה ליטוין, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה. 181 עמודים עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: פריחת הדובדבן

ביקורת ספר: חבלים וצלבים

ביקורת קולנוע: תלוי באוויר

ביקורת ספר: מה שאבד

ביקורת תיאטרון: השחף