ביקורת ספר: הדבר היה ככה

כבר מזמן לא צחקתי כל כך בעת קריאת ספר, ועוד ספר שבעצם איננו סיפור בדיוני משעשע עם התחלה אמצע וסוף, אלא ספר שהוא למעשה אסופת סיפורים, ובעצם אנקדוטות משפחתיות אישיות של המחבר. אנקדוטות שגם אם לא היו בדיוק ככה, בהחלט היו ואף נותרו, בגרסת האמת של המחבר, צבעוניות, מלבבות ומצחיקות עד דמעות. ככה זה כנראה כשחומרי הגלם הם עלילות משפחה ססגונית וסוערת בימי ראשית ההתיישבות העובדת והמדינה, ואלה נמהלים ומשוחזרים באהבה בידי מספר סיפורים ואמן מילים מוכשר. שלו מספר מעלילות משפחת אמו, מי שנחשבו והתהדרו שנים בסוג הייחודי מאוד של אריסטוקרטיה מקומית, אצולת ההתיישבות העובדת ונהלל. הציר המרכזי בסיפוריו - ובעצם בחיי המשפחה - הוא סבתו מצד אמו, טוניה, שהייתה אשתו השנייה של סבו, אשר באה לישראל מאוקראינה ונישאה כאן לאלמן של אחותה למחצה, שהיה כבר אב לשני בנים צעירים. סבתא טוניה זו, כפי שמעיד נכדה המספר, אמנם נחשבה לא אחת בעיני רבים למשוגעת, אבל לא הייתה באמת כזו. היא הייתה שונה, חריגה, מיוחדת - טיפוס יוצא דופן ויוצא מהכלל. ואם לדבר עליה במונחי שיגעון כלשהו, הרי היה זה השיגעון שלה לניקיון, שגרם גם ליחסיה הביזאריים עם שואב האבק שלה, גיבורו השני, הדומם, של הספר.


סבתא טוניה, על מצלול המילים העבריות שביטאה בהגייה רוסית ("אתה נ?יר?ה יו?רו?ד") והביטויים הייחודיים שהשתמשה בהם ויצרה ("הייתה לו מוות איומה"), על הסמרטוטים שתלתה על כל ידית בבית ועל הכתף, על נרגנותה וחשדנותה, קומתה הקטנה, עוצמת המריבות והסכסוכים המשפחתיים שטיפחה ומחקה, הסיפורים הקסומים שהפליגה בהם למחוזות אחרים והמשא העצום של משפחה-עבודה-פרנסה שנשאה על כתפיה, הייתה הסבתא הפרטית של מאיר שלו, של אחיו ושל בני דודיו בלבד. אבל במובנים רבים מאוד ולמרות שוני רב ביניהן, היא הזכירה לי את סבתא שלי, ולכן אחזה בי לא אחת תוך כדי קריאה צמרמורת של זיכרונות - אה, אימת מי שיעז להעשות "קראץ" (מלשון שריטה בגרמנית) על הקיר או על רהיט - לצד תחושה עמוקה של הבנה והזדהות (השאלה אם מוטב למות או להיתפס מלכלך עדיין לא סגורה אצלנו במשפחה) ושחרור גדול בצחוקים של מי שיכול להביט היום אחורה בחיוך על ילדות בצלה של דמות כזאת, קטנה פיזית וגדולה מהחיים. שלו, בכישרונו הרב, עושה חסד עם הזיכרונות ועם הסיפורים, עם האנשים ועם הגרסאות השונות, עם הקשיים ועם הרגעים הקסומים. הוא אינו מייפה שלא לצורך וגם לא תוקף רק לשם הרס. מתוך הווה שהעבר הוא חלק בלתי נפרד ממנו, הוא משקיף לאחור במבט אוהב ומפויס, כזה שמסוגל לראות את הדברים, לזכור את האנשים, המראות, הניחוחות והתחושות, ולהכיל הכול בהבנה ובהרמוניה. או כמו שהוא מגדיר בסופו של הספר: "להיות נאמן לאמת, גם אם היא לא נאמנה לך, ולסחוט אותה בשכל".
שורה תחתונה:
לקרוא, לצחוק, להזדהות, להיזכר, ליהנות מכל מילה ורגע. ותודה לסבתא טוניה.
"הדבר היה ככה", מאת מאיר שלו, הוצאת עם עובד. 226 עמודים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: ינטל

לקראת שידור: בדרך הביתה

ביקורת קולנוע: חמש שעות מפריז

ביקורת ספר: ילדי המלך

ביקורת ספר: ילד 44

ביקורת ספר: סביבת עבודה עם מכונת אספרסו