ביקורת ספר: מסעותי עם ורה

ברומן הביכורים שלה לוקחת אדית זק את הקוראים למסע במחוזות ילדותה, לישראל הצעירה והמתהווה של שנות החמישים, לילדות בבית של עולים חדשים ניצולי שואה, שביקשו בכל מאודם להתחיל מחדש אחרי הזוועה, אך זו המשיכה להיות חלק בלתי נפרד ממציאות חייהם היומיומית - להכתיב, להשפיע ולעצב דור שני לשואה, שגדל כאן וניזון מהטראומות של שם. זק כתבה ספר המוגדר "רומן אוטוביוגרפי", שבו הגיבורה המספרת היא הילדה ורה - שגדלה במהלך הסיפור - שהספר הוא בעצם המסע איתה, והקוראים מוזמנים לנחש או להניח עד כמה מזק יש בוורה, ולהפך. ולא שזה משנה לסיפור עצמו, או בכלל, שכן זק - לפי גב הספר - היא אמנם מוזיקולוגית וד"ר לפילוסופיה מוכרת ובעלת מוניטין בתחומים אלה, אך עד כה הייתה בבחינת אישיות עלומה לקוראי ספרות או לחובבי תרבות פופולרית. הערך המוסף היחיד שעולה מהתיוג "רומן אוטוביוגרפי" במקרה כזה, שבו גם נשואי הסיפור והעלילה הם אלמונים, הוא הממד האותנטי, האמינות המוענקת מראש לדברים. כך או כך, הקוראים פוגשים את ורה, גיבורת הספר, בפתחו כשהיא על סף כיתה א'. היא בתם הצעירה של שני ניצולי שואה שנפגשו אחרי מלחמת העולם השנייה באירופה, נישאו והביאו אותה לעולם בטרם עלייתם ארצה - בהתחלה למעברת שער עלייה שהם כינו אותה "שרלייה" ובהמשך לדירה קטנה עם שירותים בחוץ. את הדירה חולקים ורה והוריה עם אחותה הגדולה של ורה, בתה של האם מנישואיה הקודמים שגם היא שרדה את המחנות, ועם בעלה. בהמשך העלילה עוזבת האחות אניקה, שבילדותה המוקדמת של ורה משמשת לה בעצם אם שנייה וצעירה ? היא עצמה אינה מסוגלת ללדת - את הארץ עם בעלה, ונוסעת לאמריקה. ורה מספרת את סיפורי ילדותה באפיזודות, לא ברצף כרונולוגי מסודר או קוהרנטי. הסיפור מתחיל על סף כיתה א', חוזר אחורה ללידתה ולסיפורי משפחת אמה מלפני מלחמת העולם השנייה ומסתיים באוניה שממנה נראה כבר פסל החירות, בדרכם לביקור באמריקה. בין לבין ורה גדלה ומתבגרת, המשפחה עוברת דירה, ורה חווה תנועת נוער ואהבה ראשונה, היא חיה את סיפורי הלאגר וההשמדה, את סלובקיה ואת תחלואיה של אמה, את הציפייה הבלתי פוסקת לילדים ולקרובים האבודים, את כל האובססיות, החרדות והמטענים הכבדים שהעמיסו ניצולים כהוריה שלא במודע וודאי שללא כל כוונות רעות על כתפי ילדיהם, מטענים שרק כעבור שנים נתנו להם שמות, הסברים ופירושים. ורה-זק מדלגת בין האפיזודות מילדותה שנכרכו בזיכרונות אמה ואחותה כמו אדם שמעלעל באלבום תמונות ישן. לכל "תמונה" יש כותרת, שהולמת בשפתה את תוכנה ואת זמנה. כך לכל אפיזודה בספר יש שם שמרמז על תוכנה ונטוע במציאות גיבוריה בזמן ההתרחשות: הגרמנים באים, כחול כביסה, החור השחור, נרות נשמה, המדור לחיפוש קרובים וכן הלאה. וכמו אלבום תמונות ישן שתצלומיו מעוררים לחיים מציאות שהייתה ואיננה, כך גם הסיפורים של ורה-זק מפיחים חיים בעידן אחר, במציאות שהייתה ואיננה.


זק, בעלת אוזן רגישה - של מוזיקולוגית - מיטיבה ללכוד בספר את השפה של אותם ימים ובתים, את כל בליל המונחים והמושגים כמו גם את הקשרם, ובזה כוחה הגדול. בין דפי הספר קמים לתחייה צירופי מילים, מטבעות לשון, ניבים, קללות, רסיסי שפות שהתערבבו בעברית שבורה, מבטאים וניגוני מילים, שכולם ביחד משרטטים וצובעים בצבעים עזים את תמונות הילדות של ורה. וכך, דווקא במוזיקה של מה שנאמר ומנגד גם כל מה שלא הוסבר, נפרשת התמונה של ילדה שכמו רבים כל כך אחרים אמורה הייתה להיות התיקון והפיצוי והתגשמות כל החלומות. זק פותחת את הדלת לבית של ורה שיזכיר ודאי לרבים בתים מוכרים מילדותם, בין אם שלהם ממש, כמעט או ליד. "ארנולד ואשתו מגדה היו מהסוג שלנו: הם דיברו סלובקית וגם הם היו בלאגר וכל אחד מהם השאיר שם את כולם, כולל הילדים הקטנים. גם הם חזרו לכלום ונפגשו אחרי הכול והתחתנו והולידו ילד חדש. אמא אומרת שלא חשוב מה יגידו, אבל גם בין אלה שחזרו מהלאגר יש כל מיני סוגים. הסוג הכי קשה הוא של אמהות שלקחו להן את הילדים שלהן והן נשארו בחיים", מספרת ורה בלשונה הילדותית, התמימה, באפיזודה "שרלייה". כאלה הם היו - מצד אחד מגוננים וחרדתיים בצורה קיצונית ומצד שני מעמיסים על ילדיהם משאות נפשיים בלתי אפשריים. כאלה ילדים הם גידלו - מצד אחד ילדותיים ומפונקים לכאורה ומצד שני הרבה יותר מדי מבוגרים לגילם. ורה בת השש-שבע חולמת להיות בלאגר עם אמה ואחותה, כי מבחינתה - זו חוויה שהיא פשוט פספסה. מצד אחד היא מתביישת באמא שלה שהילדים בבית הספר חושבים שהיא סבתא שלה, ומצד שני היא לא רוצה להתרחק ממנה ובוכה יחד איתה, גם כשאינה יודעת בדיוק למה. ורה מספרת על קרבות האוכל הבלתי נגמרים עם אמה, שכל הזמן דאגה כי ורה לא אכלה. היא מספרת על תגובת ההלם של אמה כשקנתה, כנערה, חולצת פסים, על חברות הקלפים של הוריה, על גזיזת שערה וחפיפתו בנפט בגלל כינים; על הקרובים והמכרים משם והסבתא שישנה איתה בחדר; על המכתבים מאמריקה והפסנתר שלא היה לה, על משפט אייכמן והמסיבה של החברה הסלונית, על "הבנות מהלאגר", הביקורים בקופת חולים והיחסים המורכבים עם אלוהים. ספרה של זק הוא מצד אחד מסע נוסטלגי, המצליח ללכוד בתום ובחום נטול שיפוטיות את הילדות הקשה של בני הדור השני, ומצד שני הוא גם מספק הצצה מדייקת-מדויקת לאותה ילדות. כל מי שאינו מבין על מה בדיוק מדברים בני הדור השני כשהם מדברים על הטראומות שהוריהם נטעו בהם - מתוך ים של כוונות טובות ? מוזמן לקרוא את הספר. כוחו, כאמור, בהווי ובאווירה שהוא מצליח לשחזר בלשון ובמבע הילדי. חולשתו בכך שזהו איננו סיפור עם התחלה-אמצע-סוף, כלומר אין בו עלילה שמתפתחת לשיא ומגיעה להתרה. זהו אכן, כפי שמעיד שם הספר, מעין מסע התלוות לדמות - לוורה - בין תחנות בילדותה יותר משזהו סיפור של ממש על ילדותה.
שורה תחתונה:
לכל מי שלא מכיר או מתגעגע לילדות ישראלית בשנות החמישים בין עולים חדשים, ניצולי שואה וצנע.
"מסעותי עם ורה" מאת אדית זק. 216 עמודים, הוצאת מטר

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

להקת המחול של אנטוניו גאדס מגיעה לישראל

ביקורת קולנוע: נאום המלך

ביקורת תיאטרון: זהב טורקי

אלבום חדש: קירות ורוח

הסדרה הליטורגית: פורה, ברהמס, ורדי והנדל