ביקורת ספר: שלום לך, עצבות

אפתח בווידוי: לא קראתי בעבר את "שלום לך, עצבות". אין לי הסבר מדוע דילגתי על הספר באותו שלב נעורים שבו גילו אותו רבות מחברותי ודנו בו בקודים של יודעות ח"ן, כמי שחשפו בחשאי סודות אפלים בכלל, וכאלה שהשתייכו לעידן נעורי אמהותינו בפרט. אבל עובדה. כשיצא עכשיו התרגום החדש של הספר בהוצאת אחוזת בית, הדבר הראשון שצד את עיני היה תצלום העטיפה. משהו בג'ינג'ית הצנומה שכל שפת גופה הוא סוג של סימן שאלה מהורהר, נוגה ועם זאת טיפה מתריס (עיצוב העטיפה של דור כהן), הזכיר לי באחת את הלך הרוח של גיל הנעורים הזה, שבו הכול עוד לפנינו ובכל זאת רובנו אבודים בו פה ושם, מי יותר ומי פחות. פרנסואז סגאן הייתה בת 17 כשכתבה את סיפורה של ססיל בת ה-17. רומן שלם, גדוש ומלא, שנדחס לממדים של נובלה קומפקטית. הוא יצא לאור כשהייתה בת 18, ב-1954, לפני 55 שנים - לפני מה שנדמה כשנות אור תרבותיות-חברתיות. ובכל זאת, הספר משכנע, נוגע, אמין, עשיר, כובש וצובט ומרגש כאילו נכתב הרגע. סגאן ללא ספק הייתה כישרון נדיר. קל לקבוע זאת בנחרצות כזו דווקא ממרחק הזמן שבו יצירתה ממשיכה להקסים. היא מעוררת התפעלות רבה עוד יותר כשמביאים בחשבון שאת המסע הנפשי המדויק והמסעיר הזה היא תרגמה למילים ולעלילה בגיל 17. יש בו הכול: יחסי בת ואביה שמגמישים לא אחת גבולות, אהבת הורים וילדים, אהבת גברים ונשים, חילופי תפקידים במשפחה, מסע התבגרות, גילוי מיניות, יריבויות סמויות וגלויות בין אישה אחת לאחרת, בין אישה לנערה, בין נשים בכלל על אהבת גברים ובין גברים - על אהבת נשים. יש כאן צרפת צרפתית כל כך שניחוח הבאגט והיין והגבינות כמעט עולה מבין הדפים. יש צביעות ומוסר, משחקי כוח וחיזור, התמודדות אירוטית ואינטלקטואלית, חציית גבולות לכל הכיוונים, שעמום מדומה ואמיתי, תככים ומאבקים. יש בני אדם, דמויות מעוגלות, מנומקות, מעוררות תגובות ורגשות. יש ים של רגשות שאותם מכיל היטב סכר המילים, שלעולם אינן רגשניות מדי, לעולם אינן יוצרות שלוליות סנטימנטליות מיותרות.


זהו סיפור של חופשת קיץ אחת, שבה הבת ססיל ואביה רומן (האם נפטרה שנים אחדות קודם לכן) מבלים בווילה בריביירה הצרפתית. את החופשה מתחילה איתם המאהבת התורנית הצעירה של האב, חובב נשים וחיים שנערץ על ידי בתו. אלא שאחרי זמן מה מצטרפת אליהם ידידה ותיקה של המשפחה, אישה בעלת קריירה, חוכמה וסגנון שססיל מעריצה, והאיזון מופר כשהידידות בינה לבין האב נהפכת לרומן. ססיל, שבעצמה מגלה על חופי התכלת את המין, המיניות וניצני אהבה, אינה נותרת כמשקיפה מן הצד על חילופי הנשים בחיי אביה. היא נוקטת יוזמות ונהפכת לתככנית ראשית במאבק על לבו ועל אורח חייו של אביה, במאבק הפנימי על צביון חייה שלה. ואולי הכי נכון דווקא לא לנסות לפרש, להסביר, לנתח ולבחון, אלא פשוט לקרוא וליהנות. זו התמסרות שכולה חוויה - ספרותית, תרבותית, רגשית ולשונית. תורם לכך במידה לא מבוטלת תרגומו הנפלא של דורי מנור, שנשמע כאילו בדיוק במילים האלה, בעברית שמנשבת אותנטיות צרפתית, סגאן כתבה את הספר. נראה שככה זה כשמשורר מתרגם טקסט שהוא סוג של שירת חיים.
שורה תחתונה:
פחות זה בהחלט יותר: ספר קטן, ספרות גדולה.
"שלום לך, עצבות" מאת פרנסואז סגאן. מצרפתית: דורי מנור. אחרית דבר: שלומציון קינן ונורית גרץ. אחוזת בית, הוצאה לאור. 132 עמודים.

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: ממזרים חסרי כבוד

ביקורת תיאטרון: לצאת מכאן

ביקורת תיאטרון: תנאים של חיבה

ביקורת ספר: האמיתית

ביקורת תיאטרון: טרטיף

ביקורת ספר: נערה עם קעקוע דרקון