ביקורת סרט: האישה בזהב

הסרט "האישה בזהב" הוא עוד דוגמה לכך שהמציאות עולה על כל דמיון. ולפעמים, הקושי איננו להמציא סיפור טוב, אלא לספר היטב את המציאות במסגרת מגבלות המדיום הקולנועי. הסרט מביא את סיפורה המדהים-מרשים של מריה אלטמן ומאבקה להשיב לעצמה את רכוש משפחתה שהנאצים בזזו, כולל יצירתו הנודעת של הצייר האוסטרי גוסטב קלימט, "האישה בזהב". מביא - אבל באופן הרבה פחות מרשים ומדהים ממה שהיה באמת. מה שבמציאות היה דרמה גדולה, יצא בסרט מלודרמה קיטשית למדי, שראויה לצפייה בעיקר בגלל הסיפור האמיתי שמאחוריה.

מריה אלטמן נולדה, גדלה ובגרה בווינה, אוסטריה, בחיק משפחתה האמידה. כשהנאצים פלשו לאוסטריה, הצליחו היא ובעלה הטרי פריץ להימלט בדרך לא דרך לארה"ב. דודה של אלטמן, שבמציאות היה פטרון האמנות המרכזי במשפחה, הוא שהזמין מקלימט מספר יצירות ובהן דיוקן של אשתו אדלה, "האישה בזהב".

"האישה בזהב", ציורו של גוסטב קלימט שהניע את העלילה. צילום הציור: מתוך ויקיפדיה

אדלה בלוך-באואר, דודתה האהובה של מריה, הייתה חשוכת ילדים ומתה בשנות ה-40 לחייה מדלקת קרום המוח, עוד לפני עליית הנאצים לשלטון. הטריגר למסע בעקבות היצירות הגנובות מתחיל בסרט אחרי מות אחותה של אלטמן, שמביא אותה לחטט במסמכי משפחה ישנים. הפרטנר שלה למסע, שארך במציאות שמונה שנים, הוא רנדי שנברג, עו"ד צעיר ונכדו של המלחין היהודי-אוסטרי הנודע ארנולד שנברג. לאחר ביקור מטלטל בווינה עם אלטמן, הוא עצמו הופך אובססיבי לעשיית הצדק. האוסטרים, שמאז ומתמיד מערימים קשיים בפני יהודים שביקשו ומבקשים לקבל פיצוי או את רכושם שנבזז, עשו כמיטב יכולתם לעצור את אלטמן, לרפות את ידיה, להתיש אותה בצפייה למותה. מטרתם היתה למנוע את הוצאת היצירה, שבעיניהם נחשבה לסוג של אוצר לאומי, מארצם.

קשישה יהודייה נחושה ומנומסת

לא נתנה לאוסטרים לרפות את ידיה. מירן כאלטמן. צילום: מתוך הסרט

לא עזר להם. יהודייה קשישה נחושה גם אם מנומסת, וצעיר אמריקאי אחוז סוג של דיבוק ורצון להוכיח שהבלתי-אפשרי אפשרי (עם סיוע של מעט אנשים טובים), הוכיחו שהם קומבינציה מנצחת. אחרי שנכשלו אפילו בהצגת טיעוניהם הסדורים-משפטית בפני הגוף המכריע באוסטריה, מצא שנברג פרצה משפטית שאִפשרה להם לתבוע את ממשלת אוסטריה בארה"ב. הם הגיעו עד בית המשפט העליון בסבבי ההתדיינות, שפסק לטובת אלטמן. בסופו של דבר סוכם על בוררות שנערכה באוסטריה, ובניגוד לכל התחזיות אלטמן ניצחה שם והיצירות הושבו לה.

עיקר הסרט עוקב אחרי המאבק המשפטי, וקצת אחרי מערכת היחסים בין שנברג הצעיר לאלטמן המקשישה. כתוביות הסיום של הסרט מספרות במשפטים ספורים כי אלטמן מכרה את היצירה לרון לאודר תמורת יותר מ-130 מיליון דולר, בתנאי שתוצג בגלריה בניו יורק בתצוגת קבע. עוד נאמר שם כי את רוב כספה תרמה לצדקה, ועד סוף ימיה נשארה לגור בביתה הקטן בלוס אנג'לס.

אוהבים קולנוע? הצטרפו לקהילת הסרטים והסדרות של מוטק'ה

שורות הסיום הספורות האלו, המנוסחות בלאקוניות, מקפלות בתוכן יותר עוצמה מהשעה-וחצי של מלודרמה עם קטעי פלאש-בק בסגנון תצלומים ישנים ונוגים, הלן מירן עם מבטא אוסטרי ותסרוקת-ספריי של זקנות (אין הגדרה אחרת) וריאן ריינולדס אטום ההבעה, בתוספת כינורות מייבבים ברקע. הופעתה של מירן אמנם רוויה בשטיקים של קשישות חביבות-אך-מעצבנות, ובכל זאת, היא מצליחה לעורר סימפטיה לאישה שהייתה באמת. ריינולדס לעומתה מעצב את שנברג באופן כה דהוי, שקשה להאמין שזה איש שנסחף וסחף את המאבק במשך שמונה שנים, עד לקו הסיום המדהים של הסיפור. רוב הסרט הוא נראה כמי שכפאו שד, וגם בסצנה שאמורה להיות מכוננת לדמותו, בעת הביקור ששינה את חייו בווינה, הוא לא ממש משכנע. חומרי הגלם של המציאות סיפקו כאן פוטנציאל להרבה התפעלות, התרגשות ושימוש בטישו, שהתפספסו בסרט שנותר די בנאלי, למעט הידיעה שהוא מייצג מציאות  שהייתה מאוד מסעירה.

שורה תחתונה: סיפור אמיתי מדהים, סרט די קיטש.

"האישה בזהב", דרמה בריטית-אמריקאית. תסריט: אלכסי קיי קמפבל; בימוי: סיימון קרטיס; צילום: רוס אמרי; עריכה: פיטר למברט; מוזיקה: מרטין פיפס, האנס זימר. משתתפים: הלן מירן, ריאן ריינולדס, דניאל ברוהל, קייטי הולמס, טטיאנה מסלאני, מקס איירונס, צ'רלס דאנס, אליזבת מקגוורן, ג'ונתן פרייס, ואחרים. אורך הסרט: 109 דקות.

עוד על תרבות ובידור – הקליקו כאן