ביקורת קולנוע: ג'ולי וג'וליה

שני סוגים של חשק עושה הסרט "ג'ולי וג'וליה": חשק לאכול וחשק לחייך. חמש נשים אחראיות לכך (אם כי לא במידה שווה): ג'וליה צ'יילד, ג'ולי פאוול, נורה אפרון, מריל סטריפ ואיימי אדאמס. ג'וליה צ'יילד, שהלכה לעולמה לפני חמש שנים, נחשבת עד היום בארצות הברית לכוהנת הגדולה של הבישול הצרפתי שם. היא לימדה מיליוני אמריקנים - בעיקר אמריקניות - את רזי הבישול הצרפתי ברב-המכר האלמותי שלה שפעם נחשב שם לפריט חובה לכל בשלנית ומארחת (49 מהדורות כבר הודפסו) - Mastering the Art of French Cooking. צ'יילד היא גם מחלוצות, אם לא ה-חלוצה ומעצבת תבנית תוכניות הבישול הטלוויזיוניות בארצות הברית (המטבח שלה נמצא במוזיאון הסמית'סוניאן), האישה שלימדה מיליונים לא רק לבשל, אלא גם ליהנות מכך, לצחוק תוך כדי, לא לפחד ובעיקר - לא להתנצל על פשלות בישוליות. מעבר להיותה סמכות קולנירית ואייקון תרבותי, צ'יילד הייתה גם אישה מלאה שמחת חיים, אישה גדולה עם אישיות ייחודית, חיתוך דיבור וסגנון ייחודיים וזוגיות מיוחדת עם בעלה, פול צ'יילד. בגלל ובזכות עבודתו הגיעה לפריז, שם למדה בישול בקורדון בלו ושם גם נולד הרעיון לספר הבישול ששינה את פני התחום באמריקה ואת מסלול חייה. ג'ולי פאוול היא אישה צעירה (שלושים ומשהו) שלפני שנים ספורות עבדה במחלקת פניות הציבור במשרד ממשלתי, חלמה להיות סופרת, חיפשה את עצמה ובישלה בלילות להנאתה. כשחיפשה משהו להתמקד בו, הציע בעלה (עורך בכתב עת) שתכתוב בלוג. פאוול התלהבה והחליטה שבמקום להיות עוד אחת שמהגגת על עצמה ועל כלום, היא תבשל במשך שנה את כל המתכונים בספרה של צ'יילד ותדווח על כך בבלוג. הסוף היה יותר מטוב: לא זו בלבד שעמדה במשימה, עיתונאית של ה"ניו יורק טיימס" כתבה עליה והכתבה הובילה להצעה להפוך את הבלוג לספר שנהפך לרב-מכר, ועכשיו גם לחלק מהסרט. נורה אפרון, התסריטאית-בימאית ("כשהארי פגש את סאלי", "נדודי שינה בסיאטל"), מספרת בספרה "אני שונאת את הצוואר שלי" (יצא באחרונה בעברית; מצחיק ושווה) על הקשר האישי שלה עם צ'יילד ועם ספרה, שאותו היא מכנה חלק מ"השילוש הקדוש של ספרי הבישול" באמצע שנות ה-60. היא מעידה על עצמה שבישלה אז, ככתבת צעירה ורווקה בניו יורק, לפחות חצי מהמתכונים מהספר של צ'יילד, ובזמן שבישלה ניהלה איתה שיחות מדומות - הרבה לפני פאוול - ו"ג'וליה הייתה נחמדה וסלחנית... באותה תקופה היא כבר הופיעה בטלוויזיה והתפרסמה כמי שמרימה אוכל שנפל לה לרצפה ומשליכה אותו בחזרה לסיר".


לא מפתיע לפיכך, כמו גם לנוכח אישיותן, פועלן והישגיהן של ג'וליה וג'ולי, שלמרות הסדר ההפוך בשם הסרט, הציר, העיקר והדגש בו ניתן לדמותה של צ'יילד ולפרק חייה המסופר, שנותיה בצרפת וראשית הקריירה הקולינרית שלה. מה גם שמריל סטריפ גונבת את הסרט בקלילות, בחן, בצחוקים מתגלגלים ובתנועות בחישה וחיתוך נמרצות. סטריפ, מלכת המבטאים, הזיקית הקולנועית אולי הכי מיומנת, מוכיחה שוב מעל לכל ספק את כישרונה ואת יכולתה. היא צ'יילד, בדיוק מהדהד אבל לא כחיקוי מלאכותי-מנייריסטי. ניכר בכל הנפת יד שלה שהיא אוהבת את האישה שהיא מגלמת, אוהבת את המשחק ונהנית מכל רגע. כשפול, בעלה של צ'יילד, שואל אותה, בעודם מהרהרים בקול כיצד תעביר את זמנה, מה את אוהבת לעשות, סטריפ-צ'יילד משיבה: "לאכול. אני אוהבת לאכול", ומתמוגגת מצחוק. והצופים איתה. סוגרת את החמישייה הפותחת איימי אדמס, המגלמת את פאוול בסרט. אדמס היא שחקנית סימפטית והדמות שלה היא צעירה חביבה, אבל איפה היא ואיפה צ'יילד-סטריפ. מילים אחרונות וטובות חייבות להיאמר על סטנלי טוצ'י, המגלם את בעלה של צ'יילד. שחקן מצוין, שכבר שיחק בסרט אחד מלא אוכל ("לילה גדול") ובסרט אחד כעזר כנגד סטריפ ("השטן לובשת פרדה"), ועושה כאן עבודה נהדרת כבעלה של צ'יילד. אפשר להבין בקלות איך היא אהבה אותו, אפשר בקלות לאהוב אותו בסרט ובכלל את הצמד סטריפ-טוצ'י, שההרמוניה הקולנועית ביניהם חוגגת את ההרמוניה שמן הסתם שררה בין בני הזוג האמיתיים במציאות. ולפני שמישהו יגיד לי למחוק מהפנים את החיוך המטופש, הנה גם משפט ביקורת: זה קצת ארוך מדי. אפשר היה לקצר מעט.
שורה תחתונה:
חגיגה של אוכל, שמחת חיים ומשחק מעולה של מריל סטריפ.
"ג'ולי וג'וליה", קומדיה ביוגרפית, מבוססת על שני ספרים: "חיי בצרפת" מאת ג'וליה צ'יילד עם אלכס פרודהום ו"ג'ולי וג'וליה" מאת ג'ולי פאוול. תסריט ובימוי: נורה אפרון; בימוי: נורה אפרון. משתתפים: מריל סטריפ, איימי אדמס, סטנלי טוצ'י, כריס מסינה ועוד. 123 דקות.

עוד על תרבות ובידור:

כבר מתחיל: פסטיבל המחול תל אביב דאנס

ביקורת ספר: חפצים חדים

ביקורת קולנוע: שומרת אחותי

ביקורת ספר: שלום לך, עצבות

ביקורת קולנוע: ממזרים חסרי כבוד