ביקורת תיאטרון: שם פרטי

"שם פרטי". צילומים: אייל לנדסמן

"שם פרטי" הוא קומדיה צרפתית של מתיה דלאפור ואלכסנדר דה-לה פאטאלייר, מסוג הקומדיות הסאטיריות כמו "אמנות" ו"אלוהי הקטל" של יוצרת צרפתייה אחרת, יסמינה רזה. כלומר, מדובר בקומדיה משויפת, שנונה ומצחיקה מאוד, שבין אינספור שורות המחץ שלה מושחלות ביקורת ואמירה בנושא שבו היא עוסקת. מדובר בקומדיה שעוסקת בנושא שמעסיק רבים, שהוא חלק אמיתי מהחיים בחברה המודרנית. זו לא קומדיה המתבססת על בדיחות החלקה על קליפת בננה, דלתות, סלפסטיק, נונסנס או שאר סוגי קומדיה פיזית עד מוקצנת-מטופשת או מופרכת. מדובר בקומדיה המתבססת על האפשרי-אנושי. והאנושי האפשרי, כשהוא מנוסח היטב, עשיר בפאנצ'ים ומבוצע היטב בידי קומיקאים טובים - הוא תמיד הכי מצחיק, כי הוא כל כך קרוב ומוכר. כמעט כמו אירועים המתרחשים בסלון הביתי.

זהו גם המצב עם החמישייה המתכנסת ב"שם פרטי" לארוחת ערב בסגנון מרוקני בביתם של פייר ואליזבט. הוא חוקר ספרות בכיר, היא מורה בתיכון. היא גם אחותו של ונסן, מתווך נדל"ן אמיד ואוהב חיים, שהוא גם החבר הכי טוב מילדות של פייר. ונסן עומד להפוך לאב ולהתמסד בעצם עם בת זוגו אנה. החוליה הנוספת בחבורה המתכנסת היא קלוד, מוזיקאי וחבר ילדות של פייר, ונסן ואליזבט. ונסן מגיע ראשון לביתם של פייר ואליזבט, וחיש קל מגלה לשניים את השם שנבחר לרך שייוולד בקרוב לו ולאנה, שמגיעה אחרונה, באיחור.

אחרי הלם ראשוני מהשם הטעון ומעורר הפלצות, מתפתח ויכוח נוקב, בעיקר בין ונסן לפייר, האם אפשרי, מוסרי ונכון לקרוא לילד בשם כה טעון, או שאם השם קיבל בגלל מישהו אסוציאציה חולנית, הוא מוכתם לנצח. מסוג הוויכוחים שעולים מהר מאוד לטונים גבוהים ולכאורה עוסקים - וסליחה על מטבע הלשון - בביצה שלא נולדה.

כשמגיע קלוד, הוויכוח מתרחב ומתפתח, עד שקלוד מבין דבר מה שפייר לא מבין. כשמגיעה אנה, היא לא מבינה כלום, בעיקר לא מה רוצים ממנה ומדוע כועסים עליה החברים. אלא שהוויכוח, כמובן, איננו רק ויכוח סמנטי על שם. הוא מעורר עוד כמה שדים מרבצם. והניגוח ההדדי חושף צביעות מוסווית, שקרים קטנים (ופחות קטנים) ולבנבנים, ומסיר אי אילו מסכות של תקינות פוליטית לכאורה בין בני זוג ובין החברים, בינם לבין עצמם.


רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק.



ונסן, זה ברור מהתחלה ובלי לגלות פרטים, מאוד נהנה להרגיז את חבריו בשם שלדבריו בחר לבנו. הוא סבור שבתגובותיהם הם חושפים צרות אופקים ודעות קדומות. הם, שחשים עצמם נאורים ופתוחים (הם אפילו מתנסים בסעודה מרוקנית אקזוטית), נעלבים עד עמקי נשמתם כשוונסן לועג לבחירות שלהם לשמות ילדיהם, בחירות שבעיניהם הן "מקוריות" ולא אקסצנטריות.

ונסן עצמו, למרות שהוא או-טו-טו אב, משחק אותה עדיין רווק חופשי בנשמה. אלא שהנשמה שלו חופשית רק בכל הנוגע לו. כשהוא מגלה עם מי קלוד - שהוא חושד בנטיותיו המיניות - מנהל קשר רומנטי, הוא מתפלץ ומשתולל כאחרון השמרנים המרובעים. כשאנה טוענת שוונסן ילדותי, הוא נעלב ממנה ורב איתה, אבל כשהוא מתעמת עם פייר, הם מטיחים זה בזה את אירועי ילדותם כדי להוכיח מי כבר אז, ומאז, היה הכי משהו (תחמן, שקרן, יהיר, רברבן וכו'). בשיאו של המחול המדויק הזה שמתחולל על הגבול הדק שבין אמת נוקבת להתפרעות צוחקת, מגיעה ההתפרצות של אליזבט, במונולוג שבו היא מנפצת בעצם את מראית העין של שביעות הרצון העצמית מהקיום הבורגני-משכיל-אנין וסוגרת חשבונות, בעיקר עם בעלה.

התרגום של דורי פרנס מעולה. הוא מצחיק ומושחז ונשמע לגמרי נכון. הבמאי, משה קפטן, יצר הרמוניה קומית מתוזמרת ומתוזמנת היטב בין השחקנים, שמצליחים להישאר צרפתים (בכל "הלו" שהופך ל"אלו" טלפוני, בכל שם ובכל מנה מרוקנית שמוגשת במבטא צרפתי), אבל גם להיות מאוד מוכרים ומשכנעים. כל החמישה עושים עבודה טובה, אך ראויים במיוחד לציון דב נבון וליאור אשכנזי, כצמד החברים הרבים-מתפייסים, המנהלים דואט קומי מתמשך ומתוזמר היטב, ומעל כולם יעל לבנטל כאליזבט, שמצליחה גם להצחיק מאוד וגם לגעת ללב (במונולוג שלה) בתפקיד שאינו מוגדר מראש כפצצת הצחוק של המחזה. כולם והכול ביחד מתגבשים לשעה וחצי של צחוק והנאה, שמזכירים בימים מהבילים אלה סורבה איכותי - זה מרענן, טעים ונעים, נטול כל רגשי אשמה בגלל קלוריות ריקות מתוכן. 

שורה תחתונה: שעה וחצי של צחוק שבאמת יפה לבריאות.

"שם פרטי", תיאטרון בית ליסין. מאת: מתיה דלאפור ואלכסנדר דה-לה פאטאלייר; תרגום: דורי פרנס; בימוי: משה קפטן; תפאורה ותלבושות: נטע הקר; תאורה: אורי מורג; מוזיקה: אפי שושני; משתתפים: ליאור אשכנזי, דב נבון, יעל לבנטל, מורדי גרשון, מיכל לוי. משך ההצגה: כשעה וחצי ללא הפסקה

לקהילות פנאי:
לחצו