גורודיש: מחזה מטלטל ומומלץ

האלוף שמואל גונן, גורודיש, היה אולי, כפי שכותב איתן הבר בתוכניית ההצגה "גורודיש", "הבבואה הנאמנה ביותר של צה"ל, ואולי של כל מדינת ישראל, במלחמת ששת הימים ולהבדיל, מלחמת יום הכיפורים". לכן במובן מסוים, להסתכל עליו, זה לראות אותנו. ואין לאן לברוח מזה, ודאי לא במחזה של הלל מיטלפונקט שמועלה עכשיו בפעם השנייה,

40 וקצת שנים אחרי המלחמה שהייתה קו השבר של החברה הישראלית וכ-20 שנה אחרי שהועלה לראשונה. אין לאן לברוח, וזה מצמרר ומטלטל וכואב היום לא פחות, ובעצם הרבה יותר מבעבר, כי אם להודות על האמת, שום דבר מהותי לא השתנה, וממשלה אחרי ממשלה (לא משנה מאיזו מפלגה) ממשיכה להוביל אותנו ממלחמה למלחמה, בעוד השלום נותר שבוי בשיחות שמשתתפיהן מדברים הרבה ואומרים מעט, או בשלב השאלה-הזהה בתחרויות מלכת היופי. ובגלל ש"גורודיש" היא הצגה אקטואלית-פוליטית היא מדברת אל, ומעוררת את, כל הרגשות והמחשבות הנלווים ונובעים מכך. ולא צריך להירתע מזה, להפך: רצוי ומומלץ להתמסר לזה.

גורודיש. צילום: ז'ראר אלון

כי אם לגעת בנושאים טעונים אלה, בהחלט ראוי לעשות זאת באמצעות המחזה הזה וההפקה הזו, שנוגעים בעצבים החשופים של החברה והמדינה דרך תיאטרון עשוי היטב. הלל מיטלפונקט, המחזאי שגם ביים את המחזה, הפעם כמו לראשונה ב-1993, שייף קצת ושינה קצת ומכנה אותו "גרסת 2015", אבל בעיקרו של דבר הפעם, כמו אז, זו הצגה שלופתת בגרון ומכניסה אגרוף בבטן. הפעם זה רק כאב לי יותר. אולי בגלל הגיל, ודאי בגלל השנים שעברו, והן תזכורת עצובה לכל מה שנותר כשהיה, ולכך שאף מנהיג, מדינאי או פוליטיקאי לא החליף אפילו דיסקט – הדבר הזה שהומצא בשנים שעברו מאז ועד היום.

מיטלפונקט בנה את המחזה כפיסות פאזל חייו של גורודיש, שמתרכבות לתמונה מלאה בסופו, על רקע האירועים והאווירה מלפני מלחמת ששת הימים ועד סוף שנות ה-80, בגלות אפריקה של גורודיש. את הסיפור שמתחיל למעשה בסופו, מנווט במחזה העיתונאי אדם ברוך, אשר נסע לאפריקה לראיין את גורודיש בסוף שנות ה-80, והתוצאה הייתה אחד הראיונות המיתולוגיים שהתפרסמו בעיתונות הישראלית. המחזה נע הלוך ושוב בין אחרית ימיו של גורודיש המוקע והמושפל בגלות שכפה על עצמו, לבין מסלול נסיקתו למרומי תהילת הצבא במלחמת ששת הימים, ובהמשך להתרסקותו המבזה והכעורה במלחמת יום הכיפורים; בין ישראל האופורית של 1967 ואחריה, שהעריצה כל דבר צבאי ונסחפה שיכורה באשליית כוחה, לבין ישראל השבורה של 1973 ואחריה, שמצאה עצמה מרוסקת בין רסיסי חלום ושברי אשליות.

גורודיש. צילום: ז'ראר אלון

האלוף שמואל גונן, גורודיש, היה אולי, כפי שכותב איתן הבר בתוכניית ההצגה "גורודיש", "הבבואה הנאמנה ביותר של צה"ל, ואולי של כל מדינת ישראל, במלחמת ששת הימים ולהבדיל, מלחמת יום הכיפורים". לכן במובן מסוים, להסתכל עליו, זה לראות אותנו. ואין לאן לברוח מזה, ודאי לא במחזה של הלל מיטלפונקט שמועלה עכשיו בפעם השנייה, 40 וקצת שנים אחרי המלחמה שהייתה קו השבר של החברה הישראלית וכ-20 שנה אחרי שהועלה לראשונה. אין לאן לברוח, וזה מצמרר ומטלטל וכואב היום לא פחות, ובעצם הרבה יותר מבעבר, כי אם להודות על האמת, שום דבר מהותי לא השתנה, וממשלה אחרי ממשלה (לא משנה מאיזו מפלגה) ממשיכה להוביל אותנו ממלחמה למלחמה, בעוד השלום נותר שבוי בשיחות שמשתתפיהן מדברים הרבה ואומרים מעט, או בשלב השאלה-הזהה בתחרויות מלכת היופי. ובגלל ש"גורודיש" היא הצגה אקטואלית-פוליטית היא מדברת אל, ומעוררת את, כל הרגשות והמחשבות הנלווים ונובעים מכך. ולא צריך להירתע מזה, להפך: רצוי ומומלץ להתמסר לזה.

כי אם לגעת בנושאים טעונים אלה, בהחלט ראוי לעשות זאת באמצעות המחזה הזה וההפקה הזו, שנוגעים בעצבים החשופים של החברה והמדינה דרך תיאטרון עשוי היטב. הלל מיטלפונקט, המחזאי שגם ביים את המחזה, הפעם כמו לראשונה ב-1993, שייף קצת ושינה קצת ומכנה אותו "גרסת 2015", אבל בעיקרו של דבר הפעם, כמו אז, זו הצגה שלופתת בגרון ומכניסה אגרוף בבטן. הפעם זה רק כאב לי יותר. אולי בגלל הגיל, ודאי בגלל השנים שעברו, והן תזכורת עצובה לכל מה שנותר כשהיה, ולכך שאף מנהיג, מדינאי או פוליטיקאי לא החליף אפילו דיסקט – הדבר הזה שהומצא בשנים שעברו מאז ועד היום.

גורודיש. צילום: ז'ראר אלון

מיטלפונקט בנה את המחזה כפיסות פאזל חייו של גורודיש, שמתרכבות לתמונה מלאה בסופו, על רקע האירועים והאווירה מלפני מלחמת ששת הימים ועד סוף שנות ה-80, בגלות אפריקה של גורודיש. את הסיפור שמתחיל למעשה בסופו, מנווט במחזה העיתונאי אדם ברוך, אשר נסע לאפריקה לראיין את גורודיש בסוף שנות ה-80, והתוצאה הייתה אחד הראיונות המיתולוגיים שהתפרסמו בעיתונות הישראלית. המחזה נע הלוך ושוב בין אחרית ימיו של גורודיש המוקע והמושפל בגלות שכפה על עצמו, לבין מסלול נסיקתו למרומי תהילת הצבא במלחמת ששת הימים, ובהמשך להתרסקותו המבזה והכעורה במלחמת יום הכיפורים; בין ישראל האופורית של 1967 ואחריה, שהעריצה כל דבר צבאי ונסחפה שיכורה באשליית כוחה, לבין ישראל השבורה של 1973 ואחריה, שמצאה עצמה מרוסקת בין רסיסי חלום ושברי אשליות.

גורודיש. צילום: ז'ראר אלון

מיטלפונקט בונה את המארג הזה בשילוב של ריאליזם וסוריאליזם, עובדות וחזיונות, סמליות וישירות. הוא עושה שילוב מרהיב באמצעים התיאטרוניים כמו מוזיקת תופים (אנסמבל טרמולו), במה משופעת ומשחקי תאורה. מההפקה הראשונה אני זוכרת שיצאתי תחת השפעתו של יגאל נאור, שגילם את גורודיש וטען בו עוצמות מרעימות. נתן דטנר מעצב גורודיש לא פחות עוצמתי או מאיים, וגם אנושי מכורח מגבלותיו. ואלה, אינן רק הכוחנות והרודנות, ההתעללות והשחצנות, אלא גם היעדר היכולת להבין – תהליכים, מערכות, ואנשים. דטנר, בין עמידה צבאית אדנותית לבין רביצה רופסת בכסא נוח, בין נאום חוצב להבות לבין התפתלות בשקרים, מצליח להראות את האיש בשיאו ובשפלותו, בשיכרון כוחו ובעליבותו – באנושיותו המורכבת כל כך.

לצד דטנר המעולה מציג גם אלון דהן כאפשטיין, פיקודו שנהפך לחברו ואיש סודו, מפגן משחק מרהיב, כובש ונוגע ללב. "שמוליק מת, והארץ שקטה 40 שנה", אומר אפשטיין בגיחוך ציני-צורב בהספד לגורודיש בסופה של ההצגה, ושורט את הצופים בשכל ובנשמה. כי שמוליק –  גורודיש - אמנם מת, אבל הארץ ממש לא שקטה 40 שנה, והיא עדיין אינה שוקטת.

שורה תחתונה: מחזה חשוב ורב-עוצמה, בביצוע מצוין ומטלטל

"גורודיש", התיאטרון הקאמרי. מאת: הלל מיטלפונקט ובבימויו; תפאורה: רוני תורן; תלבושות: אורנה סמורגונסקי; תאורה: אבי יונה בואנו (במבי); מוזיקה: אורי וידיסלבסקי; תזמור כלי הקשה: אסף רוט. משתתפים: נתן דטנר, אלון דהן, מיכה סלקטר/ אוהד שחר, יובל סגל, תמר שם אור, אבי טרמין, ירדן ברכה, מוטי כץ, נדב אסולין, ערן שראל, עמית רייס/ שהם שיינר, עידו מוסרי, יגאל זקס, עדנה בלליוס, דון נדל. ניצוח וכלי הקשה: אסף רוט, מתופפים/ניצבים: עודד גייצהאלס, אנסמבל טרמולו. משך ההצגה: כשעתיים ו-20 דקות, כולל הפסקה.

צילום: ז'ראר אלון 
 

עוד על תרבות ובידור