גם אני הוטרדתי מינית - "שתקנו מספיק": הסיפור של כל אחת ואחת

אוקטובר 2017: הזירה האינטרנטית והרשתות החברתיות בארץ ובעולם גועשות בקמפיין ויראלי חדש נגד הטרדות מיניות  #METOO (גם אני), בו נשים (וגם גברים), ידוענים ואנונימיים, משתפים בהטרדות ובהתקפות מיניות שעברו. זה הזמן להיזכר בקמפיין "שתקנו מספיק" של מוטק'ה שיצא לפני כשנה, ב-2016, בעקבות פרשיות הטרדות מיניות מתוקשרות שצצו כאן בארץ, במסגרתו 8 נשים אמיצות בנות 60 פלוס חשפו ושיתפו את סיפור ההטרדה/התקפה מינית שחוו בצעירותן.

הרי הוא לפניכם:

אומרים "אחת מתוך אחת". אין כמעט אשה שלא עברה בשלב זה או אחר של חייה הטרדה מינית. מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2014 מסתבר ש-84% מהנשים בישראל מוטרדות מינית, 98% מנפגעי הטרדות מיניות לא דיווחו למשטרה, אבל כן פנו למרכזי סיוע, בשנת 2014 פנו 40 אלף למרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית: עלייה של 3.5 אחוז משנה קודמת. 69% אחוז מהנפגעים שכן דיווחו, לא מרוצים מטיפול המשטרה.

הייתי בת 12 כשחוויתי לראשונה הטרדה מינית. גבר מבוגר שהכרתי בשכונה. אז לא ידעתי שהוא מסתובב בשכונה כדי לזהות ילדות כמוני, חשבתי שהוא גר שם. יום אחד, כשחזרתי מערב בצופים, הוא עצר לי במרחק קטן מביתי והציע לי טרמפ. אחרי שסירבתי, התרציתי ועליתי.  במקום לנסוע לכיוון הבית, הוא נסע לכיוון אחר. גרתי אז בחיפה. הוא עצר על הגבעה הצרפתית שהשקיפה על כל חיפה, וביקש שאצא להסתכל איתו על הנוף.

סירבתי, פרצתי בבכי, והתחננתי שיחזיר אותי הביתה. הוא הניח את ידי על איבר מינו החשוף. לא ממש הבנתי מה קורה. בתקופה ההיא, בגיל שלי, היינו תמימות. משכתי את ידי בתחושה של אסון מתקרב, ממשיכה לבכות. מישהו כנראה דאג לי שם למעלה, אולי סבא שלי עליו השלום, והאירוע הסתיים רע מאוד ולא באסון.

בבית הבינו שמשהו נורא קרה. הורי חקרו אותי עד הפרט האחרון, אבל בשום רגע לא הציעו לי ללכת למשטרה. הם לא זלזלו במה שהתרחש, אבל יכול להיות שהעדיפו שזה יישאר במשפחה.

לפרויקט המלא לחצו כאן

גם אז לא התלוננתי

פחדתי. מה יקרה לי אם אתלונן? צילום אילוסטרציה: shutterstock

בפעם השנייה כבר הייתי בת 18,  ילדה צעירה בין שני בוסים, אחד אל"מ, אחד סא"ל. כל אחד בתורו הניח את ידיו על גופי. גם אז לא התלוננתי. בהתחלה חשבתי שזה מחמיא. מהר מאד הפכה תשומת הלב למעיקה ואז למאיימת. גם אז לא התלוננתי. עד היום לא התלוננתי.

פחדתי. מה יקרה לי אם אדווח? אני זוכרת את המבט של הורי: מצד אחד, דאגה אינסופית. מצד שני, אמירה חד משמעית: אף אחד לא צריך לדעת.

אני כבר כמעט בת 57. הזכרונות עדיין כאן, והגברים ההם, ששינו את נפשי, מעולם לא נענשו. כמוני יש עוד עשרות אלפי נשים ששתקו. ששתקו שנים. שתקו עד היום.

יושבות מול המצלמה – ומדברות

יש מהפכה בשיח הציבורי. שרון שילוח. צילום: ערבה גרזון רז

שרון שילוח דנטס, מנהלת אתר מוטק'ה, יזמה פרויקט מרגש: שמונה נשים בנות 60 פלוס, ולעיתים פלוס פלוס, שעברו התקפה מינית, ישבו מול המצלמה ועשו את מה שלא עשו מעולם - הן דיברו על זה. "יש מהפכה בשיח הציבורי שקשורה להטרדות מיניות, מעשי אונס, והתנהגות פוגענית כלפי נשים", אומרת שילוח דנטס, "יותר ויותר נשים בוחרות לחשוף את עצמן, להסיר את הבושה והאשמה שמתלווה אל מה שעברו. השיח בתקשורת ממשיך כל הזמן – נשים שלא מסתירות את זהותן, ונשים שמסתירות את זהותן יוצאות החוצה ומתלוננות. במקביל יש גם התחלה של ניקוי אורוות - אם זה נשיא המדינה, או  קצין בכיר שהטריד בהווה, או מפקד משטרה שעשה את זה לפני 30 שנה. 

"מה שמצער הוא שלמרות כל השיח, עדיין יש את הקולות שחושבים שלהיות מוטרדת מינית זה טרנד, ושאם הטרידו אותך אז בטח לבשת ככה, או אמרת ככה, או שאולי רצית להשיג משהו, ושאלת השאלות 'איפה היית 30 שנה'.  כשיש מפקח משטרה שמצהיר שלא יטפל בתלונות של נשים שלא מוכנות להיחשף, אז די ברור איפה עומדת הרגישות של המשטרה".

זאת בעצם הייתה הסיבה המכוננת לפרויקט?

"לי הייתה תחושה, אחרי שיחות מזדמנות עם גברים במשפחה וחברים, שיש פער בין מה שאני קוראת לו הטרדה מינית, לבין מה שהדור של אבא שלי קרא לו הטרדה מינית. הגעתי למסקנה שאם נשים בנות 60 פלוס יספרו במילים שלהן את הסיפור שלהן, ויספרו למה לא התלוננו אז, זה ייתן אולי תמונה רחבה יותר של הלך הרוח שהיה באותם ימים. היה לי רצון עז לגבות את הנשים האלה, שיכולות היום לעשות את מה שלא עשו פעם".

הקרקע בשלה: הנשים יוצאות ומספרות

לא מוכנות לשתוק יותר. צילום אילוסטרציה: shutterstock

יותר מכל, אומרת שילוח, הופתעה מהפניות הרבות. אחרי שפרסמו במוטק'ה קול קורא, הגיעו אליה עשרות פניות, נשים שרצו לעמוד מול מצלמה ולספר את הסיפור שלהן. "אני מודה", היא אומרת, "לא באמת חשבתי שיהיו פניות. חשבתי שהנשים האלה כבר שמו את זה מאחוריהן באיזו תיבת פנדורה נעולה, ויש את עניין הילדים והנכדים, אבל התגובה הייתה ההפך הגמור. מה שהכי ריגש אותי זה הנכונות להיחשף בשם מלא ובפנים גלויות, באלגנטיות,  ולהפסיק עם הבושה, שזה המקום האחרון שבו הקורבן צריך להיות".

מכל יום צילומים חזרה שילוח הביתה מרוקנת. "היה מאוד עוצמתי לשמוע את הסיפורים המחרידים האלה מנשים שעברו דבר או שניים בחייהן", היא אומרת.

לכל הסיפורים לחצו כאן

98% לא מתלוננות

הסביבה לרוב משותפת לקורבן ולתוקף. צילום אילוסטרציה: shutterstock

למרות כל השיח הציבורי, 98 אחוז מהנשים לא מתלוננות סמוך לביצוע העבירה. "בעבירות מין, במקרים רבים התוקף מוכר לקרבן והתקיים ביניהם קשר לפני התקיפה", אומרת ד״ר מאיה מאור, מרצה ללימודי מגדר והסוציולוגיה של הגוף מאוניברסיטת חיפה ובן גוריון. "זה מסבך את העניינים מכמה בחינות. הראשון, קושי בזיהוי: לוקח זמן עד שהן מזהות את המתרחש כהטרדה. הרבה פעמים התקיפות מתחילות לאט ובקטן. לעיתים קרובות התוקף הוא בוס, מורה, עמית ולכן בנוסף להיותו תוקף או אלים מינית הוא עוד דברים עבור הקורבן: מלמד, מצחיק וכו׳.

"הסביבה הקרובה לעיתים משותפת לקורבן ולתוקף. בגלל שהחברה שלנו מוטה לטובת גברים, הסביבה תומכת בתוקף בצורות שונות. לעיתים הם יכולים לומר שאכן מה שעשה הוא לא בסדר, אבל ממשיכים הלאה ולא פועלים בשום צורה. תחושת הבגידה מאטימות מהסביבה קשה לעיתים יותר מחוויית התקיפה עצמה. לכן הרבה נשים מעדיפות לשמור על זה בסוד. אלמנט נוסף  הוא הרס הקריירה: בגלל שהסביבה שלנו מוטה כל כך חזק לטובת גברים, נשים מסתכנות בפועל בהרס הקריירה אם הן מתלוננות. אם נוסיף לזה שלעיתים גם העונשים מגוחכים אז מה הטעם".

אז מה נותן כוח לנשים בנות 60 פלוס לקום ולהתלונן?

"זה כמובן אינדבדואלי לגמרי ולכל אשה המורכבות הנפשית שלה והסיבות האישיות שלה", אומרת ענת נויברג, פסיכולוגית קלינית. "אני יכולה להעלות כהשערה שנשים צעירות חוששת יותר להיות מואשמות בפתיינות, להיות מואשמות כמי שעוררו פרובוקציה, שיש להן יד בהיטפלות עליהן, החשש הזה יורד עם השנים כשמתבגרים. המבט של החברה עלייך כאישה הוא אחר. יותר קשה להאשים מישהי בפתיינות במרחק של שנים, כי הרושם שהיא מעוררת הוא אחר – יותר מיושב.

באות לדבר על מה שעברו. סילבי שטרסמן באולפן של מוטק'ה. צילום: ערבה גרזון רז

"בגיל צעיר יכול להיות בה גם פחד מהתגובה של הגברים בחייה, או מהגברים שיגיעו אל חייה. החשש שיירתעו מהפצע שלה, ויהיו לזה השלכות על הזוגיות הקיימת, או זאת שבדרך. יש אפשרות שנשים פועלות מתוך משאלה לתקן בתוכן את תחושת חוסר האונים שאיפיינה אותן אז.  יש שרוצות להעז לעמוד מול התוקף. אני חושבת שרגע שמישהי מסוגלת לתת ביטוי מילולי מוחצן לטראומה שעברה, יש בזה התחלה של ריפוי. כל עוד הטראומה לא מקבלת ייצוג במילים, זאת חוויה מטלטלת של הנפש. יש נשים שלוקח להן זמן רב יותר לצאת מהמקום שבו אין לה מילים להביע את עוצמת החוויה. הן מתמללות אותה ומוציאות אותה לאור".

שרון שילוח מסכמת: "אני מאד מקווה שהמהלך הזה, והפרויקט, ייתן זווית חדשה לדיון הציבורי, ושכל המלעיזים ייקחו רגע להקשיב לנשים האלה ואולי יקבלו תמונה מלאה יותר למה אשה יכולה לעבור כשהיא מותקפת או מאוימת בצורה זאת או אחרת. לנסות להבין קצת יותר על מה מדובר".

לפרויקט המלא ולכל הסיפורים לחצו כאן