הזמרת שמעירה חיילים מתרדמת

"ד"ר ריטה". כך מכנים החיילים המאושפזים בבתי החולים את ריטה צ'רלסטין, שמסתובבת לבושה מדים וחמושה בגיטרה בין בתי חולים ברחבי הארץ, מצפת ועד אילת.

אבל ריטה אינה רופאה וגם לא חיילת בצה"ל. היא מתנדבת, שכבר 37 שנים שרה ומנגנת לחיילים מאושפזים, והיא האזרחית היחידה שקיבלה רשות מצה"ל ללבוש מדים, למרות שאינה מגויסת.

ושימו לב: ברזומה שלה שמונה מקרים שבהם העירה חיילים מתרדמת או מכמעט תרדמת. "הזכות הכי ענקית בקריירה שלי", היא אומרת. "היה מקרה אחד לפני עשר שנים, שקיבלתי טלפון מהמפקדת בר"ם 2 (המדור בצה"ל האחראי על חיילים מאושפזים, כ.ק), שסיפרה סיפור הזוי: איש צבא קבע הלך לבקר את אשתו שבדיוק ילדה, וכשהגיע לחדר שלה הוא התעלף מרוב התרגשות, נפל על הראש ונכנס לקומה, והפך מונשם ומורדם. כל זה מזה שהלך לבקר את אשתו ולראות את התינוק. בגלל שהיו לי כבר כמה מקרים שבהם הצלחתי להעיר חיילים מקומה, המפקדת ביקשה ממני לנסות להעיר אותו.

"מצד אחד עוצמת המחמאה מרגשת אותי, מצד שני אני אישה נחמדה עם קול נעים שאוהבת חיילים. לא ראיתי או רואה את עצמי כקוסמת. אבל אם כבר מבקשים ממני שאבוא ואעשה את מה שאני יכולה אז ברור שלא אסרב. הגעתי לאותו איש ופגשתי בחדר שלו את אביו, שהיה ניצול אושוויץ, ואת אחותו. התחלתי לדבר איתו, והצגתי את עצמי כאילו שאנחנו יושבים ושותים קפה ביחד, כי אני מאמינה שאפילו בתרדמת אנשים שומעים.  ואז החלטתי, בגלל אבא שלו, לשיר לו שיר ביידיש. האבא התחיל לבכות כמו ילד קטן, אחותו התחילה לבכות כמו ילדה קטנה והוא פתח עיניים וחייך. זה היה באמת מדהים. אני לא אומרת לך שבאותה דקה הוא היה יכול לחזור ליחידה שלו, זה תהליך, אבל אני פתחתי את המנעול".

"זו מתנת האל שלי"

"אומרים לי שכשאני נכנסת לחדר של חייל מרגישים באנרגיה שלי". ריטה צ'רלסטין, צילום: שירז רובין

מקרה מרגש אחר שחוותה היה בבית חולים סורוקה לפני שמונה שנים. "קיבלתי טלפון שאיש שייטת 13 נתון במצב מאוד קשה, קיבל כדור בראש ונמצא בטיפול נמרץ. נאמר לי שההורים במצב איום ונורא", היא משחזרת. "רצתי לבאר שבע ודיברתי עם המשפחה. כשאני מדברת עם משפחות חשוב לי שיבינו שראיתי ניסים ויש ניסים ואסור להתייאש. אחר כך נכנסתי לטיפול נמרץ ושרתי, שרתי, שרתי, דיברתי, דיברתי וכלום לא קרה. אבל הרגשתי שאני מחוברת לבחור ולמשפחה שלו ואחרי שלושה-ארבעה ימים חזרתי אליו, ביחד עם חיילת מר"ם 2. דיברתי איתו, אמרתי לו שהוא גיבור של כל עם ישראל, ושכל עם ישראל מתפללים עבורו ושאני מאמינה שהוא יבריא והוא גיבור שלי אישי ואני אוהבת אותו, וכל הזמן  הזה ליטפתי לו את היד ואת הפנים. ואז התחלתי לשיר ופתאום רגל אחת התחילה לזוז ואני הייתי המומה! הצוות לא התרגש יותר מדי, כי הם קוראים לזה 'תגובה ספונטנית' שלא קשורה לשום דבר. אבל אני טיפוס מאוד מאוד אופטימי ולא רציתי להבין שזה לא קשור לשום דבר.

"אז המשכתי לדבר איתו ואמרתי: 'אני יודעת שאתה שומע אותי. אני יודעת בתוך תוכי שאתה שומע את השירים שלי, אתה מקשיב לשירה שלי ואתה שומע את המילים שלי, אתה מרגיש אותי ועכשיו אני רוצה שתעשה לי סימן אם תרצה שאמשיך לשיר'. ופתאום הרגל השנייה התחילה לזוז. המשכתי לשיר ואמרתי לו: 'אני רוצה שתעשה לי סימן, אתה גדול מהחיים ואני מבקשת שתעשה לי סימן'. המשכתי לשיר ויד אחת התחילה לזוז ויד שנייה התחילה לזוז. פניתי לחיילת שהייתה איתי בחדר ואת מה שאמרתי לה אני לא אשכח בחיים שלי, כי זה נבע משחצנות וחוצפה. אמרתי לחיילת: 'תקשיבי יקירתי, החייל הזה יתעורר. אני לא יודעת אם זה יקרה בעוד חצי שעה או בעוד חמש שעות אבל אני אומרת לך שהוא מתעורר ואני מבקשת ממך שבדקה שזה קורה את מיד מתקשרת אלי'.

"נסעתי מסורוקה חזרה הביתה, נסיעה של שעה וחצי, ואיך שפתחתי את הדלת נשמע צלצול טלפון. אני עונה ושומעת צרחות. אין לי מושג מי מתקשר, אני לא יודעת מה קורה. פתאום אני שומעת שקט וקול של בחורה אומרת לי: 'את צדקת, הוא ער'".

איך את עושה את זה? איך את מצליחה לעורר אנשים?

"זו מתנת האל שלי, זו שאלת מיליון הדולר. אומרים לי שכשאני נכנסת לחדר של חייל מרגישים באנרגיה שלי, או רואים שיש מעלי הילה. אני לא דתייה אבל מאוד רוחנית, ואני מאמינה שיש השגחה פרטית שמביאה אותי - בלי שאני מבינה או יודעת למה – אל מי שאני אמורה להגיע אליו בדיוק כשאני אמורה להגיע אליו".

"שמתי לב שמשהו שאני עושה, עושה טוב לאחרים"

"זאת העבודה שלי, זה הייעוד שלי, זה הזמן שלי לתת". ריטה צ'רלסטין, צילום: שירז רובין

הכל התחיל לפני 37 שנה, עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. ריטה (שאינה מגלה את גילה), אז מורה לזמרה בארצות הברית, החליטה להגיע לארץ לאות הזדהות. "חברה שכנעה אותי לשלוח מכתב לאגודה למען החייל, ולספר להם שאני זמרת ושאשמח להופיע בפני חיילים. אני האמנתי שאף אחד לא יקרא את זה וזה יגיע לפח האשפה, אבל האגודה לקחה את זה מאוד ברצינות ובשלושה שבועות שהייתי בארץ הם היו אוספים אותי כל בוקר בשעה שמונה  להופעות מול חיילים, ומחזירים אותי לפעמים בשתיים לפנות בוקר.

"יום אחד אמרו לי: 'סיימנו עם הבסיסים. עכשיו מביאים אותך לרמב"ם'. בחיים לא הייתי בבית חולים בארץ, לא ידעתי מה זה חייל פצוע מלחמה, ולא הייתי מוכנה לזה שבחדר אחד שוכב חייל קטוע רגל, בחדר אחר שוכב חייל קטוע יד, בחדר השלישי שוכב חייל קטוע שתי רגליים ובחדר נוסף עיוור או חייל הסובל מכוויות. היו רגעים שאמרתי שזה כבר גדול עלי ושאני לא מסוגלת. אבל התחלתי לנגן ולשיר להם ושמתי לב שמשהו שאני עושה, עושה טוב לאחרים. אם זה האנרגיות, אם זה הקול, אם זה הלב הרחב, החיוך, החיבוק, האופטימיות - עד היום אני לא בטוחה מה עושה את זה, אבל זה עושה את שלו".

אחרי שתמו שלושת השבועות של אותה מלחמה חזרה ריטה לארצות הברית, ולא שכחה את מה שחוותה וראתה בארץ. "שרתי והעברתי הרצאות על החיילים בישראל באירועים של ארגונים יהודיים ברחבי ארצות הברית לצורך השגת תרומות", היא מספרת. "שנים רבות הייתי חוזרת לארץ - לפעמים לשבוע, לפעמים לחצי שנה עם הילדים שלי – ומיד מרימה טלפון לבתי חולים, מציגה את עצמי ומבקשת רשות לבוא לשיר לחיילים. לפני 15 שנה עליתי לארץ, והשארתי בארצות הברית ארבעה ילדים, שאחד מהם נהרג בתאונת דרכים. אני נוסעת לבקר אותם למשך חודש כל שלושה חודשים".

את מתנדבת פול טיים ג'וב. איך את מסתדרת כלכלית?

"זאת העבודה שלי, זה הייעוד שלי, ואני עושה את זה בלב מלא ובמאתיים אחוזים אהבה ונתינה. אני מרגישה שזה הזמן שלי לתת, וכל עוד אני מצליחה לסגור את החודש, אני פה לראות חיוך על פני חיילים שלפני שהגעתי היו בכאבי תופת, ואפשרתי להם לשכוח לכמה דקות את הכאב. המשכורת שלי זה חיבוקים וחיוכים, ובזכות זה אני יכולה להגיד שאני הכי עשירה והכי מאושרת בכל הארץ, כי אין לאף אחד את מה שיש לי".

למעוניינים ליצור קשר עם ריטה: [email protected]

ממנהל מכירות לליצן רפואי

יום המעשים הטובים: גולשי מוטק'ה למען הקהילה

הפנסיונרים שמתנדבים לעזור לקשישים

הצטרפו לקהילת ההתנדבות של מוטק'ה