המורשת נמשכת: רוקמות לזכרה של מגינה שלאין

לאחר מותה של מגינה שלאין, התאספו בדירתה בירושלים בניה מולי, אפרים וחנן, כלותיה ונכדיה והחלו במלאכה הקשה והכואבת של מיון החפצים ופינוי הבית. אלא ששלאין, שהלכה לעולמה בגיל 82, לא הותירה אחריה רק חפצים אישיים ומסמכים, אלא גם אוסף אדיר של עבודות רקמה אתניות מכל העולם, לצד עשרות רבות של רקמות אמנותיות שהיא עצמה יצרה.

"במשך שנה שלמה ספרנו את העבודות והגענו למספר המדהים של 2,000 רקמות מ-50 מדינות", מספר בנה חנן. "כשהבנו שזה לא רק אוסף, אלא מורשת שלמה, אחיי ואני החלטנו לשמר ולהפיץ את העבודות ואת המידע שאימא אספה במשך עשרות שנים, בנושא רקמת עמים בספר ובאתר. לא יכולנו לחשוב על דרך טובה יותר להנציח אותה".

 
מגינה שלאין: כוהנת הרקמה האתנית של ישראל. הצילום באדיבות המשפחה

במשך שנים עלו לרגל לירושלים נשים מכל הארץ לערבי רקמה

עבור כל מי שעוסק ומתמצא בתחום הרקמה האתנית, מגינה שלאין הייתה סוג של מותג. במשך שנים, עלו לרגל נשים למטבח ביתה בירושלים, שם ערכה ערבי רקמה משותפים. בזכות יוזמה של משפחתה, ממשיכות קבוצות הרקמה להתקיים גם היום, שבע שנים לאחר שהלכה לעולמה, בידי תלמידותיה הנאמנות.

"מגינה הייתה אישה גדולה מהחיים", מספרת תלמידתה, פנינה צרפתי בת ה-67, "אישה מיוחדת. תמיד עם חיוך, גם כשכאב לה. כשהייתי יוצאת ממפגש אצלה, הייתי סופרת את הימים למפגש הבא. כולנו הערצנו אותה".

מגינה שלאין נולדה בירושלים בזמן מאורעות תרפ"ט ומכאן שמה הייחודי. כבר כילדה, סיפרה לימים, התרשמה מהלבוש הצבעוני של ה"אחרים" בעיר ירושלים, לצד החולצות הרוסיות הרקומות שהיו פופולאריות אז. נתיב חייה עבר בפלמ"ח ובהמשך הייתה ממקימי קיבוץ צרעה. כששבה לירושלים, עבדה כמורה למלאכה בבתי ספר.

ב-1980, פגשה שלאין את גורו הרקמה זהר וילבוש, מומחית לפולקלור, ששימשה כאוצרת במחלקה לאתנוגרפיה יהודית ב"מוזיאון ישראל" ומי שהגתה, ביחד עם רות דיין, את הקמת חברת ההלבשה המיתולוגית "משכית". הפגישה עם וילבוש, שינתה את חייה. "אצל זהר למדתי וחוויתי את תוכנה של הרקמה, יופייה וצבעוניותה", סיפרה לימים, "למדתי לראות אותה חיה ונושמת, מלאת חן ועניין. אני חשה עד היום, את ההתרגשות שאחזה בי למשמע דבריה".

בהמשך, החלה שלאין ללמד רקמה בעצמה ופתחה בביתה חוג רוקמות. "לרקמה בצוותא", הסבירה, "יש תרומה רבה ללימוד וליצירה של כל אחת מהקבוצה". 

הבית שחלקה עם בעלה אליהו ושלושת בניהם, הפך עד מהרה למוזיאון רקמה צבעוני. "רקמות היו תלויות בכל סנטימטר פנוי על הקיר", מספר בנה הצעיר חנן, בעבר עיתונאי ב"מעריב". "היו שם עבודות מפרס, מרוקו, כורדיסטאן, תימן, אוזבקיסטאן, טורקיה, איטליה, הונגריה. אימא נסעה הרבה בעולם עם התלמידות ואבא נתן לה גיבוי מלא להגשים את החלום.  

 
עטיפת הספר רקמת עמים

רקמה כשימור מסורות עתיקות ולא רק פרנסה

"היו מגיעים הביתה מומחי רקמה מהאקדמיה, חוקרות בתחומי האתנוגרפיה, סטודנטיות מבצלאל", הוא משחזר, "ואימא הייתה כל השנים בעשייה בלתי פוסקת סביב הרקמה. הבית היה מלא במחטים וחוטים, בעבודות ובתלמידות שהגיעו לרקום".

העיסוק הבלתי פוסק ברקמה, לא היה בעיני אימו מקור להכנסה, אלא דרך לשמר מסורות עתיקות ולאחד בין אנשים, כשבין תלמידותיה היו מתנחלות, לצד קיבוצניקיות ונשים מהמגזר הערבי. "החלום של אימא", הוא מספר, "היה להקים בירושלים מרכז לרקמת עמים, שיאחד בין הקבוצות השונות. במטבח שלה, היא הייתה אומרת, אין הבדל בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילוניים או בין יהודים לערבים. המחיצות נופלות וכולם רוקמים את רקמת החיבור של החברה הישראלית".

חבורת הרוקמות הממשיכות את דרכה של מגינה שלאין, אראלה אפרת מימין. הצילום באדיבותה

בנוסף להנחלת אמנות הרקמה, שלאין אספה עבודות רקמה אתניות מהעולם, הציגה את עבודותיה בתערוכות ואף הוציאה במהלך שנות ה-2000 שלושה ספרים בנושא, בהוצאת "זהר לרקמה": "הסוזאני ואני - רקמות יד מאוזבקיסטאן" בעקבות ביקורה שם, "רקמת עמים"  ספר ייחודי המתעד עשרות תכים של רקמות מהעולם ו"סיפורי רוקמות".

לאחר תיעוד האוסף שלה, כשהפיקו תערוכה מעבודותיה בתיאטרון ירושלים, הבינו בניה של שלאין, שהנושא מעורר התעניינות. "זאת הייתה הפתעה מוחלטת", מספר חנן, "מאז ועד היום, במשך שבע שנים אנו מבינים שהמורשת של אימא חיה ונושמת והחלטנו להוציא לאור שוב שניים מספריה (אחד מהם, 'רקמת עמים' ייצא הפעם גם בערבית), כמו גם הרחבת קבוצות הרקמה.

"לשמחתנו, התלמידות של אימא הרימו את הכפפה ומפעילות היום שתי קבוצות רקמה בירושלים, קבוצה בשדה ורבורג ובקרוב שתי קבוצות נוספות בנגב המערבי. מדהים לראות איך הן ממשיכות להיפגש, כאילו היא חיה עד היום".  

 
חבורת הרוקמות בטיול לכרתים. הצילום באדיבות אראלה אפרת

קבוצה של רוקמות שלא נפרדות כבר שנים רבות

אראלה אפרת, בת ה-61 ממבשרת ציון, שמעה על מגינה שלאין שנים לפני שהגיעה אליה. "כל השנים עסקתי במלאכת יד, שאותה למדתי מאמי", היא מספרת, "אבל תמיד זה היה תחביב, מבחירה. עבדתי במשרד החינוך, כמורה ומנהלת חטיבת ביניים.

"בשנת 2006, כשהילדים גדלו והזמן התפנה, הגעתי למגינה. השם ומספר הטלפון שלה היו שמורים איתי בפנקס לרגע הזה, עוד מהימים שהיו במספרי הטלפון רק חמש ספרות. הגעתי, הצטרפתי לקבוצה של רוקמות ולא עזבתי עד יומה האחרון. נוצרה סביבה מעין קהילה, קבוצה מקסימה של נשים, שלא נפרדה עד היום". 

מה היה במגינה שכל כך משך אליה נשים מכל הארץ?   

"היה לה ידע עצום בסוגים שונים של רקמות ובייחודיות של רקמת העמים. צריך להבין שלכל עם, לכל כפר ולכל שבט באזורים מסוימים בעולם, יש סגנון רקמה משלו ומדובר בעבודות רקמה מאוד מורכבות. זו לא הרקמה הפשוטה שלמדנו בשיעורי המלאכה בבית הספר היסודי. כדי לשחזר רקמות כאלה, יש צורך בתהליך של פענוח ולמידה".

כשהגיעה הפניה להמשיך את מורשת מגינה ולפתוח קבוצת רקמה, אפרת בדיוק יצאה לפנסיה מוקדמת וזה התאים. מאז היא מדריכה קבוצת רוקמות במרכז אמנויות בקטמון, אחת לשבוע.

 
עבודת רקמה של מגינה שלאין הצילום באדיבות המשפחה

מה אתן רוקמות?

"מפות, חופות, ראנרים, כריות, חולצות, הכול בכול, על בדים בעוביים שונים, בתי פשתן, בתי כותנה בצפיפות שונה. החוטים עשויים כותנה או משי וגם זה עולם שלם. נושא הרקמה, תלוי בארץ שבה אנחנו עוסקות. אם אלה רקמות אוזבקיות, הנושא הוא לרוב פרחים ורוזטות, ברקמות יווניות צורות גיאומטריות, ברקמות מרוקאיות יש שילוב בין פרחים לצורות גיאומטריות".

להבדיל מחייטות, שהייתה תמיד מקצוע של גברים, הרקמה היא, מסורתית, מלאכה של נשים. "עבודות הרקמה נעשות על ידי האם כנדוניה לבנותיה, להכנת שמלת הכלה וגם למכירה, לפרנסת המשפחה", מספרת אפרת. "ילדות לומדות בחברות מסוימות לרקום, ברגע שהן מסוגלות להחזיק מחט. נשים הולכות עם הרקמה בכיס ובכל רגע פנוי, שולפות וממשיכות לרקום. מגינה הייתה אומרת שהרוקמת אף פעם לא לבד, היא תמיד עם הרקמה שלה. כפמיניסטית, אני חושבת שזאת עשייה מבורכת, שמאפשרת לנשים לכלכל את עצמן".  

רקמה כסוג של ריפוי בעיסוק או במקום פסיכולוג

"הרקמה היא במידה מסוימת ריפוי בעיסוק, אם נדבקים בחיידק", אומרת אפרת. "זוהי מלאכה מאוד מהנה, שדורשת ריכוז וחשיבה ובעיני היא מרתקת. כמובן שיש דרגות שונות של קושי ושל איכות, אבל כל אדם שיכול להחזיק מחט ורואה משהו, יכול לרקום. אחד האתגרים הוא, לדעת לפרום בעת הצורך ולהתאזר בסבלנות".

 
פנינה צרפתי בסדנת רקמה ואריגה בגואטמלה. צילום באדיבותה

גם פנינה צרפתי, תלמידה ותיקה נוספת של מגינה, הביאה את האהבה לעבודות יד מהבית. "אימא שלי אמנם פחות רקמה", היא מספרת, "אבל היא סרגה ותפרה. שתי הסבתות, אחת רקמה ואחת סרגה".

את מגינה שלאין, היא פגשה לראשונה בסדנה שהעבירה במסגרת תערוכת רקמה. "נכבשתי בקסם האישי שלה, בידע", היא נזכרת. "כשהגעתי אליה הביתה, נדהמתי משפע עבודות הרקמה שהיו על הקירות, בארונות, במגירות, מהספרים מפה עד הודעה חדשה. זה היה אוקיינוס".

פנינה צרפתי: "רקמה יותר טובה מכל פסיכולוג"

צרפתי מפעילה גם היא קבוצת רוקמות, שמלבד המפגשים השבועיים, יוצאות ברוח הסקרנות והחקר של מגינה, לטיולי רקמה בחו"ל. "היינו יחד באוזבקיסטן, ברומניה, בברזיל, גווטמלה, כרתים", היא מספרת. "בכל מקום, מארגנים לנו מפגשים וסדנאות עם רוקמות מקומיות. רובן אמנם נשים כפריות שלא מדברות אנגלית, אבל אנחנו מתקשרות עם האצבעות".

עבור הנשים הכפריות הללו, הרקמה היא לדבריה לא תחביב, אלא מקור פרנסה. "האמנות הזאת עוברת מאם לבת והן פשוט יושבות ימים שלמים ורוקמות, מעבירות סדנאות ומוכרות את הרקמות. הן כל כך מיומנות, שהן עושות את זה בעיניים עצומות.

חנות חוטי רקמה בגואטמלה. הצילום באדיבות פנינה צרפתי

גם צרפתי מעידה שעבודת הרקמה, שעלולה להיראות לחלקנו כמלאכה סיזיפית ואולי אף מעצבנת, כפעילות המשרה שלווה. "זו תרפיה מעולה", היא אומרת, "יותר טוב מפסיכולוג ויש גם תוצר ביד".

למרות שהידע, גם בתחום הרקמה, נגיש היום באינטרנט, אין לדבריה כמו לשבת ללמוד, להתפתח ולרקום ביחד. "בקבוצה יש את החברותא", היא אומרת, "את ההפריה ההדדית, ההתייעצות. כמובן שיש גם את הכיבוד שכל אחת מביאה, הפטפוטים וההחלפות של מתכונים לעוגה וזה פשוט נהדר".

אתר מגינה שלאין רקמות עמים WWW.MEGINASHLAIN.CO.IL

להזמנת ספרי הרקמה של מגינה:  [email protected]

בת 70 עם קריירה חדשה - עורכת דין

גמלאים מתנדבים ומדריכים במוזיאון המדע

 מוצאים עבודה בגיל השלישי

 קריירה חדשה בקעקועים בעשור השישי לחיים

"כל עוד אהיה מסוגל, אמשיך לרוץ"

לחיות עד 150 שנה? זה אפשרי, אבל לא בטוח שכדאי

גילו את גלישת הסאפ בגיל 50+ והתאהבו