יום הזיכרון בצל הקורונה

"אי אפשר לבטא את התחושה הנוראית שעברה בי, כשקיבלתי טלפון מיד לבנים שהשנה לא יתקיימו טקסים של יום הזיכרון. זה ממש מוטט אותי", אומרת בקול רועד יהודית צויקר-בקרמן, 66, ששכלה את בנה האהוב אבי ב-27.3.2002 בפיגוע הנוראי במלון פארק בנתניה. בפיגוע, שקיבל את השם "טבח ליל הסדר", נרצחו 30 ישראלים ונפצעו 160. אבי בקרמן ז"ל שהיה חייל בקבע בטייסת, מכונאי מוטס על יסעורים, היה גם הוא במסובין, לצד ארוסתו גיל-לי. הם חגגו את הסדר עם משפחתה, שאיבדה באותו לילה נוראי גם את אביה ואת אחותה. כל שנה נערכים כמה טקסים לזכרו, גם בתאריך מותו וגם ביום הזיכרון. השנה, בגלל מגפת הקורונה וההוראות האוסרות התקהלות, נאלצת אמו לעלות לקברו לבדה עם בנה הצעיר ארז.

לראשונה מאז קום המדינה, הטקסים המרכזיים ברחבת הכותל המערבי (בערב יום הזיכרון) ובהר הרצל (ביום הזיכרון) מתקיימים כמתוכנן אבל בלי קהל, ומועברים בשידור חי באמצעי התקשורת. גם הטקסים המקומיים ב-52 בתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ בוטלו במתכונתם הרגילה, ובמקומם הוצב "משמר נר" של חיילי צה"ל, הצדעת מפקד וקדיש של חזן צבאי.

"עד שנה שעברה עשינו את האזכרה לפי התאריך הלועזי, כדי שלא יהיה קשה להגיע בערב פסח", מספרת צויקר-בקרמן. "קודם אנחנו מתייחדים בבית העלמין,  במפגש שהוא תמיד מאד מרגש עם כל החברים של אבי מהטייסת. אחרי הטקס מגיעה המשפחה אלינו הביתה. אני מכינה כיבוד שאבי מאד אהב - חטיפי זיתים, טונה, פשטידת תירס. בערב פסח, כשאמא שלי הייתה מסוגלת, היינו הולכים שוב כל המשפחה לבית העלמין. עד השנה, בסוף חודש מאי, כל החברים היו יורדים לאילת ועושים צלילה לכבוד אבי, ולפני הצלילה עצמה עורכים טקס. צלילה היתה התחביב הגדול שלו. במעמקי הים יש גל-עד בצורת כריש עם שמו. היינו מגיעים איתם בחמישי וחוזרים במוצאי שבת, תופסים בסביבות 15 חדרים במלון. זה תמיד היה מאד מרגש".

בשנתיים אחרונות לא הצטרפה צויקר-בקרמן, מנחת סדנאות לאורח חיים בריא במקצועה, לאילת בעקבות הדרדרות במצבו של בעלה יוני, שנפטר לפני חמישה חודשים. החברים דאגו לשלוח לה צילומים כדי לתת לה תחושה שהיא שם. בימים שלפני הקורונה, בערב יום הזיכרון נערך טקס בטייסת, וביום הזיכרון עצמו עליה לבית העלמין עם נציגים מהטייסת. השנה זה כאמור לא קורה. קולה של צויקר-בקרמן נחנק כשהיא מנסה לתאר את תחושתה. "הודעתי כרגיל בפברואר על האזכרה שתתקיים במרס. בינתיים הגיעה הקורונה, וארז בני ואני הודענו שרק שנינו נעלה לקבר", היא אומרת.

"אני לבד בין ארבעה קירות"

"אומרים לי שלכולם קשה עכשיו, אבל אף אחד לא יכול להבין מה אני עוברת". יהודית צויקר-בקרמן ותמונת בנה שנספה, אבי. צילום באדיבותה

"אי אפשר לבטא את הפער בין ההבנה ברמת ההיגיון שזה מה שצריך לעשות, לבין המועקה בלב. הקושי להתמודד עם התחושה שאף אחד לא יהיה השנה אצל אבי, רק ארז ואני. המזל שלי הוא שאני מוקפת בהמון חברים ומשפחה. בכל דבר רע צריך מזל, וזה המזל שלי. הם הכוח. כל שנה לקראת יום הזיכרון הייתי גם מגיעה לבתי ספר ומספרת את הסיפור של אבי. השנה לא יהיה מי שיזכיר לתלמידים אותו. בשנה שעברה חנכו בספריה בבית הספר היסודי שלו אתר זיכרון לזכרו. הייתי אמורה להגיע ולספר עליו. כשקיבלתי את הטלפון מעמותת 'משפחה אחת' והציעו לי להתראיין למוטק'ה, הרגשתי שזאת הזדמנות לעשות גם השנה דבר אחד למען אבי. אומרים לי שלכולם קשה עכשיו בתקופת הקורונה, אבל אף אחד לא יכול להבין מה אני עוברת. ביום הכי קשה, ביום שבו נרצח הבן שלי, אני לבד בין ארבעה קירות. השנה בעלי היקר איננו, ובני הצעיר ארז וארבעת הנכדים שלי לא יכולים להיות ביום הזה. נכון, הסרטונים ששולחים משמחים אותי, אבל אין את המגע".

ספרי לי על היום הזה שבו נרצח אבי.

"גרנו ממש מול מלון פארק. אבי והמשפחה של גיל-לי היו אמורים להגיע אלינו אחרי ליל הסדר לקינוח. בשעה 19:10 אבי הודיע לי במצב רוח מעולה שהם הגיעו למלון. ב-19:12 התקשר אלי ארז וסיפר שהיה פיגוע במלון בנתניה אבל עדיין אין פרטים באיזה מלון, ואמר שהוא לא תופס את אבי. אמרתי לו 'אתה מכיר את אבי, הוא תמיד רץ לעזור. הוא בטח עסוק'. אומרים שלאמא יש תחושות בטן. לא הייתה לי תחושה, הייתי משוכנעת לגמרי שהוא עסוק. היה גשם זלעפות באותו יום. ככל שעבר הזמן הדאגה חלחלה. אבי תמיד היה מעדכן, והטריד אותי שהוא לא מתקשר. הוא היה הראשון שזיהו אותו כהרוג. מצאו אותו יושב זקוף כאילו הוא חי עם האצבע על ההדק של אקדחו. כאיש צבא קבע הוא נסע לכל מקום עם הנשק האישי שלו.  בבת אחת נקטעו כל החיים. התוכניות למשפחה, הקריירה הצבאית. הכל".

איפה את מוצאת תמיכה?

"שנתיים לפני האסון התחתנתי עם יוני. התאלמנתי מבעלי הראשון, אבי ילדיי, כשהייתי בת 26. יוני התחתן עם מישהי אחת, ואחרי שנתיים קיבל מישהי אחרת. הוא לא הפסיק לתמוך בי. לא היה איכפת לו שאני רגע אחד מחייכת ורגע אחר בהתפרצות בכי. הוא היה מפעל הפיס שלי. יש שתי עמותות שמאד עזרו לי ועדיין עוזרות: עמותת 'משפחה אחת' שפשוט הגיעו אלי, והחיבוק שהם מעניקים והתמיכה היא לא תיאמן. גם עמותת 'אור למשפחות' יוצאת מגדרה לעשות טוב מהיום הראשון ועד עכשיו. אין דרך להגיד תודה".

למה את הכי מתגעגעת?

"להכל. לחיבוק לעידוד, ל'בוקר טוב אימוש'".

"הבעל שלי נהרג בקרב, ואני לא הולכת עם הדגל הזה"

"האובדן נשאר לנצח". לי טורסטון-עדני עם בעלה דיוויד שנהרג במלחמת לבנון הראשונה. צילום באדיבותה

לי טורסטון-עדני בת ה-59 התאלמנה מבעלה דיוויד ביום השני למלחמת לבנון הראשונה. ב-6.6.82 יצא דיוויד למשימת פינוי פצועים, שהסתיימה בטרגדיה נוראה. תותח נ"מ הפיל את המסוק שהתפוצץ מיד באוויר. כל הצוות נהרג במקום. "היינו נשואים אז ארבע שנים", היא מספרת,  "הוא היה האביר על הסוס הלבן שלי. פגשתי אותו באוניברסיטה. הייתי ממש בסוף התיכון, הוא למד משפטים. מבטינו הצטלבו. הוא הזמין אותי לפגישה ואני זוכרת שאמרתי לאמא שלי 'אני אתחתן איתו'. אחרי חצי שנה התחתנו. דיוויד פתח משרד עורכי דין, אני הייתי עתודאית.

"באותה שבת חזרנו מהקאנטרי והוא קיבל הודעה שיש מבצע בלבנון. הוא הבטיח שתוך יום הוא חוזר. אין לי מושג למה, אבל התחננתי שלא ילך. הוא נפרד מההורים שלי ואמר לאמא שלי 'תשמרי לי על לי'. ביום ראשון קבעתי פגישת לימודים עם חברה. אני זוכרת שהגעתי הביתה וכל הדיירים של הבניין היו על המרפסות. בדיעבד הסתבר שהגיעו לחפש אותי. לא חשדתי בכלום, נכנסתי להתקלח. ואז דפיקה בדלת. חברה שלי עמדה בפתח ומאחוריה קצינים. חשבתי שהם מחפשים מישהו אחר, אבל כשהיא נכנסה והם אחריה, הבנתי. אמרתי להם 'רק תגידו לי שהוא חי'. באותו שלב הגופות עוד לא נמצאו. כמה חודשים אחר כך הטיסו אותנו למקום שבו נפל המסוק".

איך מתמודדים?

"התחילו חיים בצל האובדן. כל החלומות וכל התוכניות נגוזו בדקה. זה היה לפני 38 שנה, אין פייסבוק, אין אינטרנט. היום, כשאתה במשבר, יש תמיכה אינטרנטית. בשלב מסוים לקחתי החלטה שאני מיישמת עד היום: אני חיה בכל הכוח, וכל מה שאני רוצה אני עושה באותו רגע. לא דוחה שום דבר. הקמנו קרן מלגות לסטודנטים באוניברסיטת תל אביב על שמו. שלוש שנים אחר כך הכרתי את יאיר, בעלי הנוכחי. שום דבר לא עוזר להתגבר על אובדן. שני  הילדים שלי מנישואיי השניים, רון ושיר, נכנסו לתוך האובדן. שיר הפכה בעצמה עורכת דין. בטקס סיום הלימודים בבנייני האומה ביקשתי שיתנו לה את הגלימה של דיוויד. למרות שהם לא עושים דברים כאלה, הם הסכימו. אלפי אנשים קמו ומחאו כפיים. היה ממש מרגש. בפעם הראשונה שהיא הופיעה עם הגלימה בבית המשפט, היא אמרה שהיא מרגישה ממש בטוחה.

"האובדן נשאר לנצח. הוא בהתחלה בקדמת הראש, ולאט לאט עובר לצד האחורי. תמיד יהיה שיר שיזכיר, מקום שיזכיר. זכיתי בבעל מדהים ובמשפחה מכילה. הם יודעים ששבוע לפני יום הזיכרון אני יוצאת מאיפוס. הבאתי את ההנצחה של דיוויד אל המשפחה וזה חלק מאיתנו. רק דבר אחד חשוב בצוואה אני משאירה אחריי: שהילדים שלי ימשיכו אחרי לכתנו ללכת לקבר של דיוויד, והילדים שלהם אחריהם. הבעל שלי נהרג בקרב, ואני לא הולכת עם הדגל הזה. התרחקתי מהמקום של אלמנות לדבר על כמה רע, לא רציתי שזה יקיף אותי. רציתי לצאת מזה מחוזקת, וזה הפך אותי לאישה שאני היום".

"יום הזיכרון הוא יום מאד קשה, יום שבו אני חושבת רק על זה"

גילה אמית-רזין עם בעלה אמיר, שהיה אהבת נעוריה ונהרג ביום העצמאות 74' עת מילא תפקידו כטייס. צילום באדיבותה

טורסטון-עדני, יועצת עסקים במקצועה, מתמודדת עם העובדה שלא יהיו השנה טקסי זיכרון בדרכה המאד עוצמתית. "בדרך כלל בערב יום הזיכרון אנחנו מגישים את המילגה, נוסעים לטקס הגדול בבסיס ולמחרת עולים לבית הקברות. נכנסים לאווירה כבר שבוע לפני. אלה תמיד ימים קשים. יש משהו מאד מקל בלראות את כולם בבית הקברות, הביחד הגדול הזה ממלא את הלב. למרות הקורונה הצפירה תהיה, והידיעה שכולם עומדים וזוכרים את דיוויד ואת כל מי שנהרג זה עולם ומלואו. יש עומס רגשי מאד גדול במעבר מטקס לטקס, ואחר כך המעבר החד ליום העצמאות. השנה נדליק רק נר בבית. אני לא יודעת איך ארגיש בלי כל ההמון. איך שנצא מההסגר זה יהיה המקום הראשון שנלך אליו. נודה לדיוויד שהוא כל הזמן שומר עלי. אני מאמינה שהוא גאה בי במשפחה שיצרתי. הוא נשאר צעיר לנצח עם חיוך גדול, וככה אני רוצה לזכור אותו".

גילה אמית-רזין, 69, אחות לשעבר ועיתונאית לענייני בריאות, הייתה בת 23 כשהתאלמנה מאמיר אמית אחרי שלוש שנות נישואין. הם היו ביחד מגיל 15, אהבת נעורים. אמיר נהרג בדיוק ביום העצמאות, ה' באייר תשל"ד (27.4.1974), כשמילא את תפקידו כטייס סופר פרלון ופינה פצועים ממוצב הפיתולים בחרמון. המסוק נפל. "זה היה יום של רוחות סוערות במיוחד", היא אומרת בכאב, "הסקייהוקים היו אמורים להפגיז ואמיר והצוות שלו היו במסוק מעליהם כדי לתת עזרה והגנה במקרה שמישהו נופל. אף אחד לא נפגע, אבל כשהיו בדרך חזרה קראו להם מהבור שירדו לחלץ הרוגים ופצועים. אמרו להם מאיזה כיוון להגיע כדי שלא יכנסו אל תוך ההפגזה. הרוח החזקה והמקום הצר גרמו להתרסקות.

"באותו יום חזרתי מתל אביב לביתנו שהיה בטייסת בתל נוף. הייתה לי תחושה שמסתכלים עלי. כשהגיעה המשלחת עם סגן מפקד הטייסת, חבר של אמיר ורופא, זה היה ברור מה קרה.  משלחות כאלה מכירים. הרופא כבר היה ערוך עם כדור הרגעה וסירבתי. תכננתי איתם איך מודיעים למשפחה בחיפה ולסבא והסבתא בירושלים".

אמית-רזין, אמא לבן, פעילה מאד בעמותת אלמנות ויתומי צה"ל. הארגון מקיים אין סוף פעילויות  לחיזוק המשפחות השכולות, ואמית-רזין הייתה בעבר בוועד המנהל. הטקסים שימשו לה לאורך השנים תמיכה, והשכול בצל הקורונה לא קל. "יום הזיכרון הוא יום מאד קשה, יום שבו אני חושבת רק על זה", היא אומרת. "אני לא מרוכזת בשום דבר אחר. אסור לי לנהוג בימים אלה כי אני מועדת לתאונות. אני הולכת לכל הטקסים של יום הזיכרון, זאת התרפיה שלי. עוברת מטקס לטקס. בהר הטייסים, בטייסת, בנווה אילן. השנה אדליק טלוויזיה ואראה איך נראים הטקסים האחרים. בדרך כלל אני רואה רק את חיל האוויר, הפעם כל מפקד עומד דום בשביל הרבה יותר, ובמעורבות הרבה יותר גדולה ועמוקה".

"אורן נהרג, וידעתי שאני רוצה עוד ילד"

5 סיפורים מרגשים מאחורי שירי יום הזיכרון

"ידעתי בדיוק איך תשמע הדפיקה בדלת"

שכלה שני בנים, ועדיין מאמינה בחיים

אחות שכולה: "גם אחרי 49 שנים הכאב גדול מנשוא"