להתחיל מחדש: הקבוצה שמחזירה את האלמנים והאלמנות לחיים

בשיתוף מפעל הפיס

בדידות היא המגפה של המאה ה-21. פרט לתחושות הקשות שהיא מעלה, היא גם מסוכנת לבריאות: מחקרים שונים כבר הצביעו על כך שבדידות מעלה את הסיכון לשבץ, מחלות לב, דמנציה, דיכאון ואפילו מוות. הקורונה העצימה את תחושת הבדידות של כולנו, אבל גם בלי מגפה עולמית, כשמדובר על האוכלוסייה המבוגרת, רבים מהם חווים בדידות מדי יום – בין היתר עם עזיבת הילדים את הבית, היציאה לפנסיה, ובעיקר – התאלמנות של בן או בת הזוג. עבור גברים ונשים שהתרגלו לחיות עם בן/בת זוג במשך כמה עשורים יחד, המעבר לחיים בנפרד עלול להיות קשה מנשוא. בניסיון לתת מענה לקושי ולבדידות, הוקם לאחרונה בבת ים פרויקט "ממשיכים בחיים" – קבוצה לאלמנים ואלמנות תושבי העיר בני 55-75, שאיבדו את יקיריהם בשנתיים האחרונות. במסגרת הקבוצה עברו 20 אלמנים - או אם לדייק, 19 אלמנות ואלמן אחד - תהליך של 14 מפגשים אחת לשבוע, בהנחיית אבי אופיר, עו"ס קליני ומטפל משפחתי, מומחה בשכול ובעצמו אזרח ותיק. הם דיברו על הכאב שלהם, שיתפו וחלקו חוויות, אבל גם צחקו ומצאו חברויות וטעם חדש בחיים. מעין קבוצת תמיכה.

את הפרויקט המקסים יזמה בתיה עזרא, מנהלת תחום התנדבות עירוני בבת ים. לבתיה היתה זיקה ישירה לנושא: לפני כשנתיים אביה נפטר, והותיר את אמה לבדה. "היא הייתה אז בת 75, אישה מאד עצמאית שטיפלה במשך שנים ארוכות, במסירות ואהבה באבי עד שנפטר, ומהרגע שהוא נפטר חשבתי שהיא תפרח, תעמוד ברשות עצמה ותעשה חיים, אבל קרה בדיוק ההפך", מספרת בתיה. "היא העדיפה להיות בבית ורק רצתה את הילדים שלה לידה. חיפשתי כל מיני דרכים להוציא אותה החוצה, אבל לא משנה מה הצעתי לה, היא לא הסכימה. לא היו לי הכלים להתמודד עם התסכול והאבל שלה". פגישה עם חברה, שסיפרה לבתיה כי השתתפה בסדנה להתמודדות עם תהליך האבל בתל אביב, הדליקה ניצוץ אצל בתיה. "ביקשתי ממנה את הטלפון של העו"ס שהנחה את הסדנה, אבי אופיר, ולשמחתי הוא הסכים להנחות בהתנדבות קבוצה שאגבש בבת ים. גייסתי את יו"ר ויצ"ו בת ים, סימה פרמון, שסיפקה את הליווי ואת המבנה של ויצ"ו לטובת העניין, וגם עזרה לי לגייס את האלמנים והאלמנות בתוך העיר. גם אמי, תושבת בת ים, הגיעה". סדרת המפגשים מועברת בתשלום סמלי, ללא מטרות רווח.

"לאט לאט ראינו איך הנשים נפתחות, הניצוץ חזר"

היה בקבוצה הרבה עצב אבל גם הרבה צחוק. חברי הקבוצה במהלך אחד המפגשים, צילום באדיבות בתיה עזרא

הנושא של הפגת בדידות בקרב אלמנים ואלמנות התלבש כמו כפפה ליד על פרויקט "מתחברים" של מפעל הפיס, שמפעילה המועצה הישראלית להתנדבות המקדמת את כל נושא ההתנדבות של ועבור האזרחים הוותיקים בארץ. בפרויקט "מתחברים", נושא הפגת הבדידות בקרב האוכלוסייה המבוגרת בישראל נמצא במרכז הבמה, ובמפעל הפיס החליטו לתקצב את פעילות הקבוצה, מה שמאפשר לקיים סדרת מפגשים נוספת: ב-31.10 תפתח קבוצה נוספת לאלמנים ואלמנות תושבי בת ים. "כיוונתי את הפרויקט הזה ל'מתחברים' כי זה בדיוק מתחבר לחזון שלהם – הפגת בדידות בקרב מבוגרים בעקבות התנדבות עבורם ולמענם", מבהירה בתיה.

במסגרת המפגשים שעברה הקבוצה הראשונה עלו נושאים של התמודדות עם האבל בהיבט האישי, המשפחתי והחברתי, איך להתחיל מחדש, מיצוי זכויות (צוואות, ייפוי כוח מתמשך וכיו"ב), זוגיות חדשה, ונושאים נוספים שחברי הקבוצה העלו תוך כדי התהליך.

מכאן קרה הקסם: "לאט לאט ראינו איך הנשים נפתחות", מספרת בתיה. "אצל אמא שלי ראיתי פתאום שהניצוץ חזר, משהו שם פרץ החוצה, ונפתחו כמה דלתות שאלמלא הסדנה הן היו סגורות. אמא שלי חזרה להיות אישה קצת יותר עצמאית - מאז שאבי נפטר היא פחדה לישון בבית וישנה אצלנו, הבנות שלה. היא לא היתה מוכנה לצאת עם חברות. בעקבות המפגשים של הקבוצה היא חזרה לביתה, חזרה להיפגש עם חברות. היה בקבוצה גם צחוק וגם המון בכי, הכל התערבב במכנה המשותף של האובדן. האנשים בקבוצה פתחו שם דברים, וראינו את השינוי הפנימי וגם החיצוני שעבר עליהם, הם התחילו לזרוח, להתלבש יפה. הם הפכו להיות קבוצה חברתית, המכנה המשותף של האבל גרם לאלמנות להתחבר. זה בעצם לבחור בחיים".

את ההוכחה לכך אפשר למצוא בקבוצת הוואטסאפ הנפרדת שנשות הקבוצה פתחו לעצמן, בשם "האלמנות העליזות", ובמסגרתה קבעו ביניהן מפגשים מעבר למפגשי הקבוצה. "הן הפכו לחברות לכל דבר - יושבות בבתי קפה, הולכות יחד לריקודי עם, להצגות. הן היום ממש חברות לחיים שעושות דברים ביחד ותומכות אחת בשנייה. אני לא יודעת איפה הן היו היום לולא הקבוצה הזו", אומרת בתיה. "הן לא בודדות יותר. הפגת הבדידות הזו נורא חשובה, למעשה יצרנו סוג של קהילה".

"חשוב להתמודד עם הכאב, אבל לא להישאר בו"

אין ספק שקבוצה תומכת היא אחד הדברים החשובים שמסייעים לחזרה לחיים במקרה של אובדן בן/בת זוג; לדברי העו"ס אבי אופיר, מי שמנחה את סדרת המפגשים בבת ים, מה שחשוב לא פחות הוא לקבוע מסגרת זמן לאבל. "חשוב להתמודד עם הכאב, אבל חשוב גם לא להישאר בו", הוא מסביר. "כל אחד צריך להחליט עבור עצמו כמה זמן הוא רוצה להישאר באבל. קיימת נטייה בעיקר בגיל מבוגר לשקוע, וזה נשמע כמו החלטה קרה אבל צריך להחליט כמה זמן אנחנו נשארים באבל ובכאב כדי שלא נשקע בזה. ההיבט הקליני אומר שהאבל נמשך שנתיים, וצריך לקבל החלטה שבין שנה לשנתיים כמה זמן ניתן לאבל להתקיים".

דבר נוסף שאבי מציין הוא הצורך לבחור בחיים: "זו בחירה שצריך לעשות - לבחור במשמעות שאני נותן לעצמי, או לשקול את האופציה של זוגיות שנייה. הרבה פעמים אלמנים ואלמנות מרגישים שזו בגידה, וזו אכן בגידה רגשית, אבל היא לגיטימית. בן או בת הזוג שנפטרו לא יחזרו, בגידה כרוכה במעילה באמון, ופה אין מעילה באמון. תמיד יהיה לבן הזוג שנפטר מקום מיוחד וראשוני".

ואיך אתה מציע לשאר בני המשפחה להתמודד?

"ככל שנשתף יותר בתהליך הקבוצתי, שזה דבר  שמזמין שיח, כך יהיה לכל בני המשפחה קל יותר. לילדים של ההורה שנשאר לבד חשוב לדעת מה עובר עליו, וההורה לא תמיד שש לשתף. חלק מהילדים בוחרים לא לשאול כי מפחדים מהתגובה. אני מאוד מעודד לדבר כי ככל שמדברים אנחנו משחררים. אם לא מדברים, כל אחד תקוע בכאב של עצמו ומנסה לגונן על השני – האם/האב על הילדים ולהפך, וזה יוצר ריחוק, אי נגיעה. זה הרבה יותר קשה וכואב, כי אז התחושה היא של לבד, ואנחנו לא יודעים הרבה פעמים כהורים איך הילדים מתמודדים. אני אומר: טוב שהילדים ממשיכים בחייהם – בקריירה, בילדים שלהם, בזוגיות. הם לא צריכים להיות תקועים באבל, אבל גם ההורה לא צריך להיות תקוע באבל".

"מצאתי מקום לפרוק"

חשוב לתת לאבל מקום, ועם זאת לא לשקוע בו. צילום: באדיבות בתיה עזרא

אחת האלמנות שהשתתפו בסדרת המפגשים הראשונה היא יונה סעד, מנחת הורים בת 68, אמא ל-3 בנות וסבתא ל-6 נכדים, לשעבר מורה לחינוך מיוחד ומאבחנת לליקויי למידה. בעלה נפטר במפתיע לפני כשנה וחצי, ועל המפגשים של קבוצת "ממשיכים בחיים" היא שמעה מחברה שלה, עו"ס שהתאלמנה בעצמה. "היתה לי התלבטות אם ללכת, התלבטתי האם אני בשלה להתמודדות עם מפגשים כאלה", משתפת יונה בכנות. "הפרידה מבן זוגי היתה די פתאומית, והיה לי קשה. הוא עבר אירוע מוחי וזה היה הלם בשבילי, היינו נשואים 46 שנה. בסופו של דבר חברתי המליצה לי והלכתי".

ואיך היתה לך החוויה?

"המנחה העביר את הנושאים בצורה מאוד מעניינת ורלוונטית, הוא איש מקצוע שיודע את העבודה. מצאתי מקום לפרוק. היתה לנו קבוצה טובה ולכולנו מכנה משותף של התמודדות עם האבל, והמפגשים תרמו לכל חברי הקבוצה. מצאנו שפה משותפת, קבוצת תמיכה, ויצרנו מפגשים חברתיים אחת עם השנייה גם בשעות שאחרי מפגשי הקבוצה. יש לי שתי חברות משם שאנחנו בקשר טוב. קיבלתי כלים להתמודדות, המפגשים נתנו לי ולאחרות המון מעצם התמיכה הקבוצתית, מעצם הניסיון האישי של כל אחת. זה מאוד מחזק. פגשתי הרבה נשים נחמדות ונעימות".

אלמנים? כל הדרכים להכיר חברים ופרק ב'

המנהיגים החדשים: ותיקים למען ותיקים

יש לכם זמן פנוי? צאו להתנדב (ותרוויחו גם את הבריאות שלכם)

לקבוצת "אלמנים ואלמנות ליצירת מגוון קשרים" של מוטק'ה לחצו בבקשה כאן