למה לא התלוננתי? נשים מעל 50 משיבות אש

לפני שנה בדיוק נוסדה תנועת "מי טו", והפכה לקפיצה הגדולה ביותר של הפמיניזם במאה השנים האחרונות. זה התחיל עם האשטג שהתלווה לפוסטים בפייסבוק, ועד מהרה מיליוני נשים סביב העולם סיפרו  על הטרדות, תקיפות ופגיעות מיניות שעברו בחייהן. קשרי השתיקה החלו להיפרם, וגברים פוגעים כבר לא זכו להגנה האוטומטית שממנה נהנו במשך דורות.

היו שאמרו שמדובר בטרנד זמני וחולף, אבל בימים אלה אנחנו עדים להמשך הטבעי של מי טו - גם הוא נעשה בהאשטג ספונטני בפייסבוק. "למה לא התלוננתי" - זה הביטוי הנפוץ בימים האחרונים בכל הרשתות החברתיות, בו נשים ממשיכות לספר על פגיעות - ומתמקדות באלה שלא הגיעו לכדי תלונה רשמית אצל הבוס, המפקד או המשטרה. הן מסבירות מדוע לא התלוננו, מדוע היו צריכות לשמור כל השנים האלה לעצמן את מה שקרה - והסיבות, מתברר, רבות.

לפרויקט "שתקנו מספיק" - גולשות מוטק'ה חושפות היום את ההטרדות המיניות שעברו בצעירותן

"לא התלוננתי כי באייטיז לא היה גב לנשים מתלוננות"

לא התלוננו כי איש לא היה מאמין. צילום: Shutterstock

"לא התלוננתי כי אלו היו האייטיז, ובאייטיז עדיין לא היה גב לנשים מתלוננות. בטח לא כשהן עדיין בנות עשרה והוא מבוגר בעשרים שנה, והוא ידוע ופופולרי ומי אני בכלל. אז לא התלוננתי. ובמקום זה טיפלתי בעצמי עד שיכולתי לנשום שוב", כך למשל כתבה עירית דגני. המסר הזה מגיע מלא מעט נשים בנות 50 ומעלה - הן לא התלוננו כי התביישו, כי לא היה למי, כי איש לא היה מאמין. במקום להתפתל ולהרגיש אשמות למשמע השאלה המעליבה הזו - התשובות ניתנות מיד, מוטחות בפרצופה של החברה.

באופן הולם, גם על סחף "למה לא התלוננתי", כמו על "מי טו", אנחנו צריכות להודות לדונלד טראמפ. הפוסט הראשון שנכתב בארצות הברית תחת ההאשטג הזה, הגיע בתגובה ללגלוג של טראמפ על תלונותיה של ד"ר כריסטין בלאזי פורד, שהתלוננה בפני ועדת הסנאט על מינויו של ברט קוואנו, האיש של טראמפ, לשופט בבית המשפט העליון. ד"ר פורד בת ה-52 סיפרה, כי לפני 35 שנה קוואנו תקף אותה מינית במסיבת קולג' - טענה שאין לה נפקות משפטית היום, אבל שלדעתה צריכה להישמע לפני שימונה לתפקיד שיפוטי לכל חייו.

כאשר נשיא ארצות הברית מיהר להטיח בטוויטר את ההאשמה שהיתה צריכה להתלונן מזמן  - הוא בעצם נתן את אות הפתיחה להמוני פוסטים זועמים, מנשים ששתקו יותר מדי. "לקח לי שנים להיות מסוגלת לספר לקרובים ביותר אלי שהותקפתי מינית לפני 30 שנה", כתבה השחקנית אליסה מילאנו ("מי הבוס") במאמר זועם. "שלושה עשורים רק לספר להורים שלי שזה קרה. מעולם לא דיווחתי למשטרה או לגורמים רשמיים, לא ניסיתי לעשות צדק כי צדק מעולם לא היה אופציה".

"לא התלוננתי כי התביישתי"

"אם הייתי מספרת לכם את הפרטים היום כשאני בת 64, היה לכם קשה לשמוע". צילום: Shutterstock

גם בישראל, ההאשטג חי וקיים ומאוורר לא מעט טראומות עבר. הדס אור גנוז, בת 64, כתבה: "הייתי בת 5, 7, 9, 10. הם היו בני 40, 30, 17, 16, 15. כולם היו מהקיבוץ שגדלתי בו. אחד מהם היה אבא שלי. נערץ ואהוב על ידי כל מי שהכיר אותו. אחד אחר הוא היום סלב בתקשורת. אם הייתי מספרת לכם את הפרטים, היום כשאני בת 64, זה היה לכם קשה מדי לשמוע. אני הייתי בתוך זה. 'זה' עדיין נמצא בחיים שלי בכל יום. יש מי שלא מאמינות/ים לי".

שרית פרקול, מתרגמת ספרותית בת 59, כתבה שלושה פוסטים עם ההאשטג #לא התלוננתי.  בראשון, התייחסה לימים היפים בסיני: "אולי כי אני שייכת לדור הראשון של נשים משוחררות כאן בארץ. הגעתי לפרקי בשלהי שנות השבעים העליזות. בתקופה שבה היה מותר הכל, כן, גם לנשים, והאיידס לא היה עדיין אפילו רעיון במחוזותינו. אפשר היה מבחינה חברתית ללכת לדירה של גבר או לצאת מבר בחברתו או אפילו לפגוש אותו על החוף בנואבה, רחמנא ליצלן. לפחות איפה שאני גדלתי והתבגרתי (תל אביב) זה לא היה כרוך בשום סטיגמה. אז היינו דור ראשון לשחרור מיני בישראל, בתקופה שבה כבר יש חופשי גלולות נגד היריון אבל עדיין אין איידס. היה כיף גדול. במשך תקופה של כמה שנים היה לנו חופש לעשות מה שאנחנו רוצות, עם מי שאנחנו רוצות. והמילה הרלוונטית כאן היא *אנחנו*. אבל דבר לא הגן עלינו מפני גברים שניסו לקחת בכוח, או לנצל את מרותם ואת בכירותם. כך קרו מקרי ה'לא התלוננתי' שלי".

אחר כך שיתפה שני פוסטים נוספים: "לא התלוננתי כי התביישתי במעשה המטומטם והבלתי אחראי שעשיתי. התביישתי שהלכתי לבד לבית של גבר זר. מה חשבתי לעצמי???", ו"לא התלוננתי כי הוא היה עיתונאי ותיק ומכובד ואילו אני הייתי פרח תרגום בדסק החוץ. אז עשיתי איתו ברוגז מופגן".

"הצעירות היום לא תמיד מבינות למה החלקנו דברים שקרו לנו"

אחד הפוסטים של "לא התלוננתי" שכתבה שרית פרקול, צילום מסך מתוך פייסבוק

"לא השתתפתי בקמפיין מי טו, אבל כששמעתי על הקמפיין הנוכחי הרגשתי צורך לכתוב את הפוסטים האלה, כי השאלה הזו, למה לא התלוננת, באמת חוזרת הרבה", אומרת פרקול היום בראיון למוטק'ה. "הנשים הצעירות היום לא תמיד מבינות למה 'החלקנו' דברים שקרו לנו, למה לא חשבנו שאפשר להתלונן בעוד שבנות דורנו יודעות שאז היו חוקים אחרים, וגם התרבות היתה אחרת. הפגיעה היתה פגיעה אבל לא העלינו בדעתנו שאפשר לעשות עם זה משהו, במקרה של הפעלת מרות או דברים כאלה".

והיום, 30 שנה אחרי, זה עוזר לחלוק?

"אני עוד לא יודעת, אבל אני עוקבת אחרי התגובות שאני מקבלת. לפעמים נדמה לי שאני משכנעת את המשוכנעים, אבל יש תגובות מגברים שעושים לי לייק. אולי אני מצליחה להאיר את עיניהם, אני לא יכולה לדעת. אני מקווה שגברים, גם המבוגרים שבהם שקוראים את זה יעשו חושבים, יפשפשו בציציותיהם, ולא בציציותיי".

היו גם תגובות לא טובות?

"מישהו לקח את הדיון לתלונות שווא, וכתבתי לו שזה בטל בשישים. אני לא מבינה למה דווקא כשמדובר בנשים, פתאום מדברים על תלונות שווא. כשנערים מדווחים שכמרים קתולים תקפו אותם מינית, אף אחד לא חושב להטיל ספק בפגיעה שלהם וזה בגלל שהם גברים. רק אצלנו פחות מאמינים לנו, ואין סיבה להעלות את נושא תלונות השווא בכל דיון על זה".

גם גברים מתגייסים לטובת הקמפיין

מקווה שגברים שקוראים את הפוסטים יעשו חושבים. שרית פרקול, צילום באדיבותה

בסופו של דבר, פרקול מקווה, המהלך הנוכחי יעזור לנקות את האורוות - גם אם הצטבר שם לכלוך מלפני הרבה מאוד זמן. "אם מישהי רואה אדם שתקף אותה מינית בצעירותה, והיום הוא מועמד למשרת תפקיד ציבורי - אפשר לגמרי להבין למה היא מתלוננת. זה לא שהיא נזכרת עכשיו, היא לא בהכרח חיכתה למשהו ספציפי שיקרה, אבל פתאום היא רואה שהוא מסוגל לחרוץ גורלות - והיא רוצה לספר מה קרה לה. אולי עד עכשיו היא לא ידעה שהוא שופט, אולי בגיל צעיר יותר היא פחדה לעמוד בפניו".

מעניין לראות גם התבטאויות של גברים. העיתונאי ניב שטנדל חתום על טקסט שזכה למאות שיתופים בפייסבוק, ומסכם במילותיו את כל הסיבות לחוסר דיווח של פגיעה מינית:

"היא לא התלוננה כי היא נדהמה. כי היא קפאה. כי היא פחדה. כי היא לא האמינה שזה קורה. כי היא לא חשבה שאדם קרוב יכול לפגוע בה. כי היא לא ידעה מה גבר זר ואלים עלול לעשות לה. כי היא התביישה. כי היא האשימה את עצמה. כי היא עברה חוויה נוראית והיא לא רצתה לשחזר אותה. כי היא העדיפה לחשוק שפתיים ולהמשיך הלאה.

היא לא התלוננה כי היא לא האמינה שיטפלו בה. היא לא התלוננה כי היא לא האמינה שיאמינו לה.

היא לא התלוננה כי היא ראתה מה קרה לאלו שהתלוננו. כי היא ראתה שאף אחד לא תמך בהן. שהיחידה הצבאית רצתה לסגור דברים בשקט, מקום העבודה השתיק, האוניברסיטה גלגלה עיניים. שאף אחד לא רצה לאוורר את הכביסה המלוכלכת. שאף אחד לא רצה לצאת נגד הבוס, המרצה, המפקד, הגבר החזק והנערץ והמוכשר והמקושר. היא ראתה שבשבילם הוא שווה יותר מהן. שבמקום לתת להן יד, הפנו להן את הגב.

היא לא התלוננה כי היא ראתה מה קרה לאלו שהתלוננו. כי היא ראתה שאמרו להן שאין ראיות. שזה לא מגיע לסף הפלילי. שיש התיישנות. הן ראו את התוקפים והאנסים שלהן משתחררים מהמאסר כעבור כמה חודשים, או משתחררים מהמעצר בלי עונש, וממשיכים בחייהם כרגיל. היא לא התלוננה כי היא חשבה שממילא היא לעולם לא תוכל להמשיך בחייה כרגיל.

 [#middleBanner] 

היא לא התלוננה כי היא ראתה מה קרה לאלו שהתלוננו. כי היא ראתה שהחוקר זלזל בהן, תקף אותן, או פשוט לא ידע איך להתנהג אליהן. שהסנגור שאל אם הן היו רטובות. שהשופט ביקש מהן להדגים. שהוא אמר להן שיש בנות שנהנות מזה.

היא לא התלוננה כי היא ראתה מה קרה לאלו שהתלוננו. כי היא ראתה שאמרו להן שהן התלבשו חשוף מדי. שהן השתכרו. שהן התנהגו בבוטות. שהן "ביקשו" את זה. חיטטו להן בפייסבוק, שלפו תמונות מהאינסטגרם. הראו אותן בביקיני, במכנסונים, במחשוף. שאלו, רטורית, אם ככה נראות כמו בחורות שלא רוצות שיטרידו אותן. קראו להן שרמוטות. קראו להן זונות.

היא לא התלוננה כי היא ראתה מה קרה לאלו שהתלוננו. כי היא ראתה שקראו להן שקרניות. שהאשימו אותן שהן מפרקות משפחות, ממוטטות קריירות, הורסות חיים. שהפכו אותן לתוקפות בסיפור התקיפה שלהן

היא לא התלוננה כי החיים שלה נהרסו פעם אחת, והיא לא רצתה להרוס אותם שוב ושוב.

"למה לא התלוננת?" זאת שאלה מטומטמת, אלימה ומכוערת. אבל למי שבכל זאת צריך לשאול אותה, הנה התשובה:

בגללנו. בגללנו היא לא התלוננה".

ממשיכות לדבר: הסיפורים של גולשות מוטק'ה שחוו הטרדה ותקיפה מינית 

ממה עשית עניין, סך הכל נשיקה?

הקלות הבלתי נסבלת של עבירות המין

לשרוד ולא לשכוח: לשקם את החיים אחרי אונס