לקראת שידור: אני והזילבר

את הסרט "אני והזילבר" עשה רועי זילבר בגיל 35. זהו בעצם חשבון נפש של מערכת יחסים מורכבת וטעונה בינו לבין אביו, המוזיקאי אריאל זילבר. אם תרצו - סוג של התחשבנות גלויה, קתרזיס או אולי תרפיה עצמית משפחתית מצולמת. כך או כך, למתבונן מהצד, שזילבר האב, המוזיקאי ויצירתו, הם חלק מפסקול חייו כאן בארבעת העשורים האחרונים, הסרט הזה הוא יותר מהצצה לדינמיקה המשפחתית של יוצר מוכשר שהוא גם אישיות ססגונית. זהו מסמך אישי מכמיר לב. בפתח הסרט מובא קטע מראיון מצולם בשחור-לבן שהעניק לפני רבע מאה אריאל זילבר הצעיר לאהוד מנור המנוח בתוכנית "עד פופ". מנור שואל את זילבר אם בנו בן העשר מגלה נטייה מוזיקלית. בטח, אומר זילבר, "הוא חייב לנטות למוזיקה". רועי בן ה-35 מסביר: "כשאריאל התראיין" (הוא מכנה אותו אריאל לאורך הסרט, לא אבא או אבא שלי) "הייתי קטן מדי בשביל להבין שככה זה אצל הזילברים, המוזיקה באה לפני הכול". ועוד הוא מגלה: "לא באמת רציתי לשיר באנגלית, להקים להקה, להופיע. שנאתי להיות הבן של, רציתי להיות סתם בן... אני ואריאל אף פעם לא היינו קרובים, והמרחק נהייה ממש בלתי נסבל אחרי שאריאל חזר בתשובה והתחרפן". רועי מכנה את העיסוק המשפחתי, האובססיבי לדבריו, במוזיקה כ"קללה של הזילברים". הוריו התגרשו בילדותו, הקשר עם אביו היה רופף. "בכל פעם שאני מביט בעצמי אני רואה אותו", מודה רועי. "הבדידות, הדפקט הרגשי, הצורך להסתתר מאחורי המוזיקה". רועי הוא דור שלישי למוזיקה - סבתו, אמו של אריאל, הייתה הזמרת ברכה צפירה. בדיאלוג המתנהל בין הבן לאביו מול המצלמות מספר אריאל על ילדות בקיבוץ, שם ביקרה אמו רק אחת לחצי שנה בעוד אביו היה מגיע כל שבוע או שבועיים. אבל הוא אינו כועס. צפירה, הוא מספר, הייתה יתומה, היא לא ידעה מה זו משפחה. ביחד הם פוקדים את קברה, ביקור ראשון לאריאל שם זה 20 שנה. מול קטעי ראיונות ישנים של האב אומר רועי, "עצוב לראות שמאחורי כל ההצלחה והקריירה חי לו איש בודד, מנותק, פגיע ופוגע". רועי מראיין את אמו, מאירה, שמספרת על היעדר תקשורת עם אביו. הוא נוסע עם אביו לקברי צדיקים, מבקר אותו בביתו שבמצפה מתת ומתלווה אליו לסיור בקיבוץ שבו גדל. הם מדברים על נעמה, אחותו של אריאל ודודתו של רועי, שלא הכיר, אשר התאבדה. אריאל זילבר מספר על אחותו שנקרעה בין הוריו, שלחצו עליה להיות זמרת אופרה מגיל צעיר. הם מקשיבים להקלטה של נעמה, אבל אריאל יוצא באמצע. "היו לי ייסורי מצפון גדולים על ששמתי אותה בבית משוגעים", הוא אומר לבנו. "לא הייתי צריך. ואז, ברגע שלקחו אותה, אמרתי, איזו טעות עשיתי. זה היה איום ונורא". האב מדבר על אלוהים ואמונה, הבן מדבר על אהבה ומשפחה. רועי מתלווה לאביו בחזרות למופע האיחוד של להקת תמוז ובסדר פסח במושב גיתית. "לא חבל לך עלינו?" שואל רועי את אריאל וזה משיב: "בטח שחבל". "מה אתה מרגיש אלי?" מתעקש רועי. "ככל שאראה אותך יותר, אוהב אותך יותר, אעריך אותך יותר", אומר אריאל ונוזף ברועי על שאינו נישא ומקים משפחה. "ואם לא ארגיש כלום לילד שלי?" מקשה רועי. "אז לא תרגיש", חורץ אריאל, "מה זאת אהבה בשבילך? אני לא יודע מה זה. אני יודע מה זה דברים קטנים שעושים". "אז זה אהבה", טוען רועי ומוסיף, "אבל אליך אני לא יודע מה אני מרגיש". ואריאל ממהר להסביר לו: "אתה לא מרגיש כלום. אם אני מת מחר, מה תגיד? עצוב, עצוב. אני חי פה, אתה לא מרגיש שאני אבא שלך? מה זה אבא בכלל? ככה זה החיים, ואתה לא צריך להצטער על זה".
"אני והזילבר", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ד', 10.8, 22:00. סרטו של רועי זילבר - תסריט, בימוי וצילום. תסריט והפקה: דיויד נוי; צילום והפקה: יורם עברי; עריכה: איל צרפתי; מוזיקה: אריאל זילבר; עיצוב פסקול: רעי אלבז. אורך הסרט: 50 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: בקשתה האחרונה

ביקורת תיאטרון: מלכת היופי של לינאן

ביקורת ספר: אגם החלומות

ביקורת תיאטרון: כולם היו בני

ביקורת קולנוע: בדרך אל החתולים