לשיר במקהלה: לא מפסיקים לשיר

אפתח בווידוי קטן. תמיד חלמתי לשיר במקהלה. מאז ילדותי, עת עברתי אודישן ונבחרתי לשיר בקול א' במקהלת בית הספר בניצוחו של המורה למוזיקה אהרון גרוניך (אבא של שלמה), לא יצא לי לחזור על החוויה עד שלפני כשנה, ואני כבר נושקת ל-50, אזרתי עוז והלכתי להיבחן במקהלת כפר יונה הסמוכה למקום מגוריי. ימים על ימים אימנתי את קולי בשירם היפהפה של סשה ארגוב ונתן אלתרמן "שיר ערש" (אולי בכל זאת רבע עוף) מתוך "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". הגעתי לאודישן, כאותם אומללים הניצבים בפני צביקה הדר ומרגול, כולי חיל ורעדה, וכשמנהל המוזיקלי של המקהלה החל לפרוט על הפסנתר, פצחתי בשיר. אך אוי לאותה בושה. אחרי כמה שורות, הפסיק אותי הנ"ל במשפט האכזרי והנחרץ, "יש לך קול קטן, אנחנו שרים מוזיקה קלאסית ולא תוכלי להגיע לטונים הגבוהים". ילדיי החביבים קפצו על המציאה ועד היום מכנים אותי "קול קטן", אבל אני לא נואשתי. יום אחד, גם בגיל 60, 70 או 80, אולי יהיה זה כבר בבית הדיור המוגן, אני מבטיחה להתברג באיזושהי מקהלה. בתקווה, כמובן, שיהיו בה מספיק קולות גדולים, שיסוו את קולי הקטן. הסיפור העגום לא מובא כאן כדי לרפות ידיים, להפך. אם אתם אוהבים לשיר, לכו על זה. לא בכל מקום תיתקלו במנהל מוזיקלי קפדן וסלקטיבי כל כך. תראו את הגבעטרון. הם היו כמה עובדי אדמה מקיבוץ גבע שהתקבצו לשיר ביחד לקראת טקס חנוכת מגרש הכדורסל של הקיבוץ, הגיעו להופעות על בימות העולם, לאלבומי זהב ולפרס ישראל על מפעל חיים ועד היום לא מפסיקים לשיר. הגבעטרון היא המפורסמת שבהן, אבל עשרות ואולי מאות חבורות זמר פועלות ברחבי הארץ, ואם נבדיל אותן ממקהלות מקצועיות ששרות חומרים קלאסיים, מדובר בגופים עממיים, שכמעט כל אדם עם שמיעה מוזיקלית סבירה ומנעד קולי ממוצע יכול להתקבל אליהן. אחת המקהלות הראשונות שנוסדו בארץ הייתה מקהלת רינת שהקים המנצח גארי ברתיני ופעלה בין השנים 1955-1994. במקביל נוסדו מקהלת צדיקוב של יוצאי בולגריה ביפו, מקהלת מורן, מקהלת העפרוני ואחרות לצד חבורות הזמר המתרכזות ברפרטואר של שירי ארץ ישראל. בשנת 1999 עלה הצורך לאגד את כל החבורות והמקהלות הללו ונוסדה עמותת מיל"ה, שמטרתה לעודד את פעילות הזמרה המשותפת, להעלות את הרמה המקצועית בתחום ולחשוף אותו לקהלים רחבים. "זיהינו את שני הנכסים הגדולים והמכובדים שהם גם ישראליים מאוד, הזמר עברי וחבורות הזמר, והחלטנו לטפח אותם כדי שלא ייעלמו", אומר דורון שנקר, מוזיקאי ומנצח מקהלות המשמש כיו"ר העמותה. "אנחנו נותנים מטריה למכלול של חבורות הזמר והזמר העברי ומטפחים את ההתמקצעות של שירת המקהלה. לשם כך אנחנו מרימים אירועים כמו 'פסטיבל הרמוניה', פסטיבל 'ווקאליל' 'זמר סובב כנרת' ועוד".


הזמר העברי, לדבריו, שלא כמו אסופות שירי עם של עמים אחרים, הוא דרך ללמוד על המורשת הישראלית, התקומה ובניין הארץ. "זה לא סתם אוסף של שירים. השירים הללו מספרים את הסיפור שלנו, החל בתקופת החלוצים ועד היום. זה נכס שמידלדל, ככל שמדובר בתקשורת העכשווית, וצריך לשמר אותו. חבורות הזמר הן אלה שמשאירות אותו בחיים". גם חבורות הזמר עצמן הן, לדברי שנקר, תופעה ישראלית ייחודית. "בחו"ל יש לא מעט מקהלות מקצועיות ששרות חומרים קלאסיים וליטורגיים, אבל אין תופעה כמו בישראל, שבכל קיבוץ, מקום עבודה ומתנ"ס קמה חבורה ששרה את הזמר הלאומי של אותה ארץ. כיום מתנהלת מלחמת תרבות בין הסוג הזה של מוזיקה ובילוי לבין התכנים של ערוץ 2, שהם לא ממש ישראליים. אנחנו מנסים לעמוד על המשמר וליצור מדורת שבט שונה מזו של התקשורת הפופולרית".
ויש לזה עתיד?
"התשובה היא כן. כמו שזה נראה כרגע, יש לזה ביקוש גדול. מובן שלצד הפנייה למבוגרים, אנחנו מנסים להחדיר את זה גם לילדים ולנוער, בין השאר במסגרת התוכנית 'שרים מולדת', שפועלת כיום ב-80 בתי ספר בארץ ומקנה ערכי מורשת ישראליים דרך הזמר העברי. הילדים לומדים את השירים, את הרקע לכתיבתם, המקומות שעליהם נכתבו השירים ומי יצר אותם, כדי שאף ילד שיישאל מי כתב את ההמנון, לא יגיד 'צביקה פיק'".
חבורות הזמר מנסות להתחבר גם לחומרים ישראליים חדשים?
"לרוב לא, כי בינינו, זה לא מתאים לסוג כזה של שירה. השירים הישראליים הוותיקים, עם המלודיות וההרמוניות היפות ועם הטקסטים שמדבר על 'אנחנו' ופחות על 'אני', הם המרכז. המערכה אמנם נטושה, אבל לא איחרנו את הרכבת. אני רואה בזה מעשה ציוני ובהחלט מתייחס אליו כך". גם אם הקול כבר לא מה שהיה עם חלוף השנים, שירה במקהלה או בחבורת זמר, היא תחביב פופולרי בגיל הזהב ואין כמעט בית דיור מוגן שמכבד את עצמו שלא מאפשר לדייריו לשיר בחבורה. "מאז שהבית נפתח, לפני 16 שנים וחצי יש לנו חבורת זמר ששרה שירי ארץ ישראל ושירים אהובים וישנים", מספרת נחמה שאנן, רכזת התרבות ב"דור כרמל". "החברים מתכנסים לשיר פעם בשבוע, וכל כמה חודשים מופיעים בפני הדיירים וגם בבתי דיור מוגן אחרים. "כל מופע עוסק בנושא אחר של הזמר העברי. אם זה מלחין מסוים, כמו וילנסקי או סשה ארגוב, כותב כמו אלתרמן, יעקב אורלנד או נתן יונתן, או נושא מסוים. יש לנו אפילו תלבושת למקהלה". הגיל הממוצע של הזמרים הוא 88-90, כאשר לאחרונה היה זקן הזמרים דייר שכיום מלאו לו 100. "מקצתם התבגרו והתחלפו, אבל תמיד אנחנו עומדים על כ-20-24 חברים. המנהלת המוזיקלית שלנו, נטלי לסין, עלתה מרוסיה מתרבות וממסורת ארוכה של מקהלות, ולמרות שלא את כל השירים הישראליים היא הכירה, היא השתלבה מצוין".
כל מי שרוצה יכול להתקבל לחבורת הזמר?
"בוודאי. יש גם אנשים שמעולם לא שרו קודם, וגם אם הקולות לא יוצאים מן הכלל, הרצון הוא הקובע. אין אודישנים, כל מי שרוצה מוזמן, למרות שזה לא תמיד קל ללמוד למשל את הקול השני". גם שאנן מאמינה, שלולא חבורות הזמר, המוזיקה הישראלית השורשית הייתה דועכת. "לשירים האלה אין תחליף, וכל עוד יהיה מי שיאהב אותם, הם ישתמרו. בעצם העובדה שהדיירים שלנו וחבורות זמר אחרות ממשיכות לשיר את שירי ארץ ישראל, אנחנו תורמים לנצחיות שלהם".
עוד על תחביבים:

ריקודי עם: כל אחד יכול לרקוד

פטאנק: ספורט, חשיבה וכדורי מתכת

ווי: לא לנכדים בלבד

אופניים: לרכוב בכל גיל

סדנאות צילום: לומדים לעבוד עם המצלמה

לקהילת שירה בציבור של מוטק'ה:

לחצו