סיפור הישרדותו הלא יאמן של אברי פישר

"ב-1939 כשהייתי בן ארבע רצחו ברחוב את דוד שלי, אח של אבא שלי, בגלל המראה היהודי שלו", מספר אברי פישר, שריד שואה בן 84. "גררו אותו לגרם מדרגות והיכו בו עד אובדן הכרה. אני זוכר את הפגישה האחרונה שלי איתו, הוא היה על ערש דווי בבית החולים היהודי. לקחו אותי להיפרד ממנו. כל ראשו היה חבוש, רק האף שלו הזדקר מהתחבושת. אז לא הבנתי שרוצחים יהודים, אמרו לי שהוא חולה מאד".

פישר, איש רהוט ורב קסם, מתגורר בקיבוץ כפר מסריק מאז שעלה לישראל ב-1949. הוא נשוי, אב לשניים וסב לשישה. בעברו היה חקלאי, מזכיר הקיבוץ, מורה, פעיל בקהילה בארץ ובחו"ל, והיום כפנסיונר מתנדב ב"יד ושם". בעיקר עוסק בתרגומים מאנגלית, סלובקית, הונגרית, צ'כית וגרמנית, וחבר בוועדה הבודקת מועמדות אנשים לתואר חסידי אומות העולם.

מחר, ב-2.5 בעצרת ה-70 לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ו-70 שנה להיווסדותו של קיבוץ לוחמי הגטאות, ידליק פישר בהתרגשות משואה בבית לוחמי הגטאות. הכבוד ניתן לו בגלל פועלו, סיפורו המרתק וסיפור גבורתה מעורר ההשראה של דודתו, גיזי פליישמן ז"ל.  

סיפורו  של פישר מתחיל ב-1935 בסלובקיה, בעיר ברטיסלאבה. שמו בלידה היה אלברט, בברית המילה קיבל את השם אברהם. את הכינוי אברי קיבל בתנועה הציונית אליה השתייך. אביו דזידר (דוד) היה רופא ילדים, אימו צרלינה (לילי) הייתה עקרת בית. פישר היה בן 4.5 כשפרצה המלחמה. "אחד הזיכרונות שחקוקים בי היטב הוא שילדים גדולים ממני הרסו ארגז חול שבניתי בו מבצרים וארמונות", הוא מספר. "הם שאלו אם אני יהודי וכשעניתי בחיוב הרסו את הכל, ואני רצתי בבכי לאימי שישבה בספסל סמוך. זה היה הגילוי הראשוני העצוב שלי. הגילוי של להיות יהודי שחשוף לפגיעה".

"ההורים הכינו אותי שאם הם נתפסים אסור לי לצעוק או לבכות"

אברי פישר כנער עם הוריו ודודיו, 1949 לפני העליה לארץ, צילום באדיבותו

אתה שואל שאלות באותה תקופה?

"ההורים שלי דאגו לשתף אותי במתרחש מהרגע שהחלו הגירושים של היהודים מסלובקיה. ידעתי שמגרשים צעירות יהודיות מסלובקיה לפולין ושם הן נרצחות. מאוחר יותר בבגרותי שאלתי את הוריי למה בעצם סיפרו לי את כל זה. הייתי ילד קטן. הם אמרו שרצו שאהיה מוכן לכל דבר נורא שעלול להתרחש. ידעתי שכל יהודי צריך לענוד טלאי צהוב. אבא שלי, במסגרת עבודתו כרופא, השתמש בדפים צהובים עם מגני דוד לצד שמו. כשהייתי הולך ברחוב עם הוריי הם ענדו טלאי, ואני צעדתי מספר צעדים אחריהם ללא טלאי, כדי שאם יתפסו אותם, אנצל. הם הכינו אותי שאם זה קורה אסור לי לצעוק או לבכות. פשוט ללכת לדודתי מריה פרל, אשתו של אח של אימי, שהייתה קתולית".

באותה תקופה ביקר פישר לא מעט אצל סבתו מצד אביו, שחיה עם בתה גיזי פליישמן. גיזי הייתה פעילה בגוף מחתרתי בשם 'קבוצת העבודה', שפעל לצד ההנהגה היהודית הרשמית. הם ניסו לסייע ליהודי סלובקיה בכל דרך אפשרית - שיחדו  בין השאר את דיטר ויסליצני, שהיה ממונה על הנושא היהודי מטעם האס.אס בסלובקיה, והגירוש מסלובקיה נעצר למספר חודשים. 1944 הייתה השנה שבה גרמניה השתלטה על סלובקיה, שהתנדבה לשלם לגרמניה הנאצית על כל יהודי שייקחו ממנה 500 מארקים גרמניים. מאותו רגע היה ברור שהיהודים בסכנה, כולל ההורים של פישר, שהיו מוגנים עד אז בגלל מקצועו של אביו. 

גיזי פליישמן, דודתו של פישר, המשיכה בעבודתה למרות שהזהירו אותה מהסכנה. היא חשבה שתוכל להמשיך לנהל משא ומתן מול השלטונות הסלובקים ועם הנציג הגרמני לטובת היהודים. היא סירבה להצעות להבריחה לארץ ישראל, שם חיו שתי בנותיה. "הכל התהפך עם בואו של רב המרצחים אלוויס ברונר, שהיה סגנו של אדולף אייכמן" מספר פישר. "האנשים שלו תפסו את גיזי במשרד שלה ודרשו ממנה להסגיר שמות יהודים שנשארו בברטיסלאבה. היא סירבה. חודש וחצי אחרי שתפסו אותה, העלו אותה על רכבת בפקודתו של ברונר. היא יצאה כשעל חזה תלוי קרטון עם המשפט 'חזרה בלתי רצויה'. במילים אחרות, 'לא להחזרה לסלובקיה'. זאת הייתה הדגשת יתר של הכוונה 'חסלו אותה'. גיזי הגיעה לאושוויץ, קראו בשמה ועל פי עדויות מיד הובילו אותה לתאי הגזים. היא הייתה בת 52 בהירצחה".

המשפחה הגרמנייה ששמרה עליו

 "עד היום אין לי מושג למה המשפחה הגרמנייה הסכימה להסתיר אותי אצלה". אברי פישר, צילום באדיבותו

מה הזיכרון הכי חזק שלך ממנה?

"אני זוכר אותה כאישה מאד רצינית. גיזי מעולם לא שיחקה איתי כדור או דמקה, אבל הייתה מאד חמה. כשהייתי מגיע למשרד שלה הייתה קמה לקראתי בחיבוק. אבא היה מספר סיפורים עם המון הומור, ואני זוכר את הצחוק העמוק והגדול שלה מסיפוריו. זה תמיד הפתיע אותי בגלל רצינותה".

הסכנה הלכה וגברה, והוריו של פישר החליטו להתפצל כדי להגן כמה שאפשר על בנם היחיד. "אמרתי שאני לא מוכן להיפרד, ושיקרה מה שיקרה נהיה ביחד", הוא מספר. "הם אמרו לי שהמקום שבו יהיו לא מתאים לילדים ושלא אוכל לשרוד. בכיתי המון. כבר ידעתי דברים, והבנתי שאולי זאת פגישתנו האחרונה".

לאן אתה נשלח?

"אני מתפצל. נמצא במשך היום אצל משפחה אחת, ובערב בשעות שבהן היה מצור אחרי יהודים אני עובר דרך הגדר לשכנים, שם רק לנתי. לא ידעתי אפילו את שמם. באחד הערבים הגיעו הגרמנים וחיפשו יהודים. בעל הבית אמר שבבית נמצאת רק אשתו, ובחדר השינה נמצא ילד יתום ממזרח סלובקיה, שהם מארחים עד שימצאו  לו משפחה מאמצת. קראו לי אז פרנטישק פלאדה. הם נכנסו לחדר, ואני כבר הייתי מוכן לסוף. העמדתי פני ישן. אחד אמר לשני 'הוא לא נראה יהודי'. הם הלכו ונשארתי רועד כולי, אני זוכר את מראה המגפיים השחורים מקצה העפעפיים. למחרת דודתי מריה לקחה אותי משם. הוסתרתי אצל משפחת הגר, משפחה גרמנית. הגבר השתייך לוורמאכט, הצבא הגרמני. מעולם לא שאלתי ועד היום אין לי מושג למה הסכימו להסתיר אותי. אולי אבא שלי טיפל בילד שלהם. גרתי בקומה השלישית של ביתם, מול חלוני היה מטה האס.אס. ואסור היה לי לצאת מחדרי".  

טיפלו בך יפה?

"כן. לא זכור לי יום של רעב, אבל בנם לא הפסיק להתעלל בי. הוא היה בן 14, אני הייתי בן 9, והוא לא הפסיק להכות אותי. ההתנכלות שלו השאירה בי פצעים לשנים לא מעטות. עד היום אני נזכר בו באימה. הוא היה סדיסט. איים שאם אספר להוריו מה הוא עושה לי, ביום שלא יהיו בבית יגרור אותי לרחוב ויסגיר אותי לאנשי האס.אס. דודתי מריה ביקרה אותי פעמיים בשבוע. פחדתי לספר גם לה בגלל אותו איום".

"המפגש עם הוריי היה מהרגעים המרגשים ביותר בחיי"

עם משפחתו כיום. בשורה למעלה: ששת הנכדים, למטה במרכז: פישר ואשתו ירדנה, לצדם בנם ובתם. צילום באדיבות המשפחה

הרגשת בסכנה?

"היה אירוע אחד מטלטל. בתחילת חודש דצמבר הגיעו לביקור פתע זוג עם שני ילדים, קרובי משפחה של משפחת הגר. בדרך כלל היו יודעים מראש על ביקור אורחים ומסתירים אותי בחדר השינה. הפעם לא הספקתי להסתתר. את סיפור הכיסוי שלי ידעתי היטב - אני ילד קתולי יתום שמחפשים לו אימוץ. אחרי שבוע הגיעו לביקור נוסף. הביקור השלישי היה ביקור שכיסה אותי באימה. התברר שהם קיבלו בית בעיר, וזה היה לא פחות ולא יותר הבית שבו גרתי עם ההורים. 'גרו בבית הזה יהודים מלוכלכים' אמרה האישה, ושלפה מתיקה תמונה. היא נפנפה אותה מולי ואמרה בקול נבזי: 'מכיר את הילד הזה?' זאת הייתה תמונה שדוד שלי צילם בגינת הבית. התברר שחיטטה בעליית הגג ומצאה אלבומים משפחתיים. אין לי מושג איך, אבל לא איבדתי את העשתונות ואמרתי 'כמה שהילד הזה דומה לי'".  

לא ברור אם לביקור הזה היה קשר להשתלשלות האירועים, אבל שבועיים אחר כך בקור ינואר, באמצע הלילה, עזבה משפחת הגר את העיר יחד עם פישר ועברה לחווה. "קמתי לתחיה. סוף סוף יכולתי לצאת החוצה", הוא מספר. "אף אחד לא ידע שאני יהודי. התחברתי לילדי הכפר וסוף סוף השתחררתי מאיומו של הבן". בוקר ערפל אחד בחודש אפריל הגיעו למקום חיילים רוסים עם בשורת השחרור המיוחל. אחד הקצינים הרוסים חיפש מישהו בכפר שיקריא את כרוז השחרור. מכיוון שרובם לא ידעו קורא וכתוב, פישר - שהיה אז בן עשר - נבחר לתפקיד.  "קראתי את הכרוז שביטא את רחשי ליבי. אני זוכר את מחיאות הכפיים, את רעד קולי ואת הגאווה האינסופית שהציפה אותי", הוא אומר.

"אני, הילד היהודי הקטן, קורא את המסר הגדול של השחרור". הפגישה עם ההורים לא איחרה לבוא, וגם עכשיו כשהוא נזכר בפגישה קולו נחנק מדמעות. "האכלתי את הפרות בבוקר ואדון הגר קרא לי לבוא. לידו עמדו הוריי. זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר שחוויתי בחיי. לא יודע כמה זמן עמדנו חבוקים, בוכים, ללא מילים".

את המשפחה הגרמנית לא ראה יותר מעולם. מאוחר יותר למד על המשפחה שהחביאה את הוריו בבקתה בברטיסלאבה. ברומא חיים הנכדים והנינים של אותה משפחה. הם קיבלו ממש לפני מספר שבועות את אות חסידי אומות העולם. "אחד ממעשיי החשובים היה השגת אות למצילי הוריי ולדודה שלי מריה", אומר פישר. "למשפחה שהצילה אותי לא פעלתי להשיג את האות בגלל הטראומה של הבן". 

"המשואה היא לא בזכות מה שאני עשיתי, אלא בשם דודתי"

  דודתו, גיזי פליישמן, שפעלה להצלת יהודים ולבסוף נרצחה. "המשואה הזו היא בשבילה". צילום באדיבות פישר

ב-1949 נפרד שוב מהוריו ועלה  לארץ. "הפרידה מהם הייתה לא קלה. למרות שאימא שלי לא רצתה שאסע, עזבתי. אימא פחדה מהנעלם הגדול פה בארץ הסכנות, המלחמה" הוא אומר. למרות זאת, כמה חודשים אחריו עלו הוריו. הם התמקמו בחיפה וחיו שם עד יום מותם. אביו דוד נפטר ב-1977. אמו לילי נפטרה בגיל 93.

דיברתם על מה שעברתם?

"עסקנו בעתיד ולא בעבר, ברצון לבנות את עצמנו ואת המדינה. זה היה מנגנון הגנה כדי לא להיות מוצפים באימה. כדי לא להשתגע".

מה תגיד בטקס הדלקת המשואה?

"זאת התרגשות גדולה. פעלתי בבית לוחמי הגטאות להנצחת דודתי גיזי פליישמן שעשתה הרבה למען יהודים, והיא לא מספיק ידועה בציבוריות הישראלית. המשואה היא לא בזכות מה שאני עשיתי אלא בשם גיזי פליישמן".  

שנה לפני שנרצחה כתבה גיזי לבתה ליצי (עליזה): "הגורל רצה שלא נוכל להיות ביחד... אך אותו גורל גם רצה שבשנות הסבל הקשות ביותר של עמנו ממלאת אמך שליחות להקל על סבל גדול זה. אם אעבור תקופה קשה זו, אני חושבת שאוכל לומר שלא חייתי את חיי לשווא. ברוח זו את חייבת לסבול את הפרידה, היות שמעל לכל סבל אישי עומד כלל ישראל... בשנים האחרונות ראיתי בעיניי סבל אינסופי... הייתי צריכה לראות איך העבירו את הנוער היפה שלנו, וביניהם כל בני גילך, לפולין ארץ הזוועות... אני מודה לאלוהים שילדיי בארץ ישראל... אם אני מביאה כל זאת בחשבון, אני מקבלת ביתר קלות את כל הזעזועים העוברים עליי, ילדתי, וגם את צריכה להיות כך..."

הטבות חדשות לאלמני ניצולי שואה

תופעה: מקעקעים את זיכרון השואה

"מסרנו בגדים תמורת כמה תפוחי אדמה"

ניצחו את השואה, וחגגו 70 שנות נישואים

פרויקט מיוחד: שירי נשים בשואה קמים לתחייה

היום שבו הנאצים החליטו שסבא שלי מרגל