רגע במחוזות ילדותי

האוטו דהר בלע את הכביש. הכביש הבריק כרצועה לחה כשקרני שמש צהריים נגעו בו. עלינו על כביש 6 כמו על סרט ענק שנע. נתיב הדרך התרחב ונפתח לשני מסלולים שחורים. במחלף נחשונים אנו נכנסים לעולם המהיר. לרגע איני תופס מי כאן שנע, האוטו או הכביש. הכביש בורח נסוג מתרחק ומתקרב. מימין 'אום אל פחם' פרושה כמו על כף יד משתרעת חולפת. 'טייבה' ולהבות חביבה מתקדמות מתרחקות ונעלמות גם הן. מתקצרים המרחקים וכבר אנו נכנסים ללוע מנהרת 'עין תות' החצובה בבטן הגבעה אפופת אור צהוב זהבי. באמצע הדרך הוצבה המנהרה ומיד נעלמה אי שם. השארנו את המנהרה וממשיכים הלאה. פעם, לפני שנים, הדרך לגליל למטולה וכפר גלעדי, הייתה רחוקה מתמיד. עכשיו בא כביש 6 וצ?מצ?ם את הדרך. על המפה נשאר אותו סימן כבעבר ובכל זאת משהו מקצר את הדרך וכבר אני שוב במחוז ילדותי קיבוץ כפר גלעדי. פס צבע לבן מורחב מוביל לעיקול הכביש. לפתע צצה מכללת תל חי עומדת כיצוקה מאחורי הסיבוב. ומעל למכללה פסל האריה כחתול סיאמי לבן. משמאל בית האבן הקטן- אותו בית ישן שבילדותי היה הרבה יותר גדול. שלושה חדרים לו לבית. מיטות סוכנות מברזל היו, קפיצים ומזרן קש. אבל למי זה היה איכפת? עכשיו נותרו הזיכרונות בהם הזמן כלל לא נגע. נשארו צעירים כשהיו. שוב מהלך לו הילד שהייתי בגן העדן הצפוני לפגישה מחודשת. לא פספסתי אף רגע, שום דקה בלהיות איתו ואיתה. על כביש דמוי פרסה לצידו בתי הילדים שפעם היו הומים במשחקי ילדים, צעדנו בני, הנכדה, אני והעצים. הכול נוף. עצי ברוש, א?ל?ה, העלווה והצל היורד כמו בד תחרה עשוי חרירים וצורות משונות- מחסה על דרך הפרסה של ילדותי וספסלי מנוחה עבור קשישים כמוני עומדים לצידי הדרך. לפנים ומעט קדימה יותר 'בית ציפורי'- אולם ההצגות והכיסאות שהיינו מביאים איתנו מהבית, וליד- בית השומר. סגור היה. אך בפינת הבניין עמדה אותה מרגמה שנבנתה במסגרייה הקיבוץ ועשתה שמות לחלל האוויר.לא בגלל המפץ שלה אלא בשל קולו הצרוד הנורא של הקליע בעת מעופו שדמה לקולה של חיה פרה היסטורית מבהילה. קצר הוא הזמן בארץ הגליל, רק הגעתי וכבר חזרתי. ושוב הנוף רץ איתנו דבוק לצידי המכונית. שרשרת מכוניות היו כשטות על מים שקטים. תמונות רצות וברקע רחש המזגן.. הכביש מתפתל עולה יורד גם בדרך חזרה. ועוד מנהרה קצרה ממהרת עוברת ואינה.. חבל.. הסתיימה לי עוד נסיעה במנהרת הזמן..