בקרו אותם! על ביקור ביישובי עוטף עזה

זה מכה אותך כברק - המיגוניות הפזורות בשטח - לתושבי "נתיב העשרה" היו פחות מ-10 שניות מאזהרת "צבע אדום" ועד ההגעה למרחב מוגן. בנוסף- המקום שנמצא צפונית לרצועה קרוב מאד לגבול ולכן גם למטחי מרגמות או כלי נשק אחרים קל מאד לפגוע במקום.

צמרת - קרמיקאית.  כ-50 מטר מביתה נמצאת החומה- שמאחוריה - ג'הלייה- עזה. היא מספרת על היישוב - הקימו  אותו מפוני סיני אחרי כריתת ברית השלום עם מצרים. מצאו את המקום  שנמצא על אדמה חולית ורצו להתיישב שם. זמן רב חלף לקבלת האישורים הדרושים כיום זהו מושב עובדים פורח חלק התושבים עוסקים בחקלאות- בעיקר ביצוור מאד מתוחכם של זרעי ירקות - אחרים עובדים בעבודות מסוגים שונים.

צמרת מספרת על "צוק איתן" - צריך להיות במקום כדי להבין.: על הפיצוצים שמחרידים את הבית כל כמה שניות, על החרדה הקיומית, על הדילמה- לקפוץ לשכנה או לא- השכנה נמצאת במרחק 20 מטר ואולי לא מספיק להגיע למרחב מוגן.

צמרת מספרת על החוסן של היישוב, על העזרה ההדדית, על הרצון להשאר שם גם בעת ההפצצות היומ-יומיות. (אחד החקלאים בנתיב העשה מספר על העייפות הגדולה שחשו אחרי המבצע - 30-40 אתראות צבע  אדום ביממה  הופכים אותך ל" מכונת אתראה"- אתה נמצע במאבק השדדותי תמידי- כמה זמן להגיע למרחב מוגן? איפה בני המשפחה? החברים? האם ביתי נפגע?)

צמרת נשארה ביישוב עד שטיל גדול יחסית פגע בבית בבנייה שליד ביתה. הפיצוץ היה עז- הם לא יכלו יותר - היא ובעלה קפצו לאוטו ונסעו ונסעו עד שהגיעו לבית משפחה ברמת גן. היא רויתה נפגעת חרדה ועד היום נמצאת בטיפול- רק לאחרונה הרגישה  שיש לה מספיק כוחות לחזור לשגרת חיים רגילה.

עם כל מה שעברה - צמרת רק רוצה שקט ושלווה - לכן החליטה לעטר את החומה שנמצאת ליד ביתה בחלקיקי קרמיקה  שמרכיבים את "נתיב השלום" שעל החומה. קבוצות המגיעות אליה מקבלות פיסות קרמיקה ומדביקות.אותם כדי להמשיך את הפרוייקט.

שדרות - כניסה יפה  לעיר. כיכרות רחבות. 

חיים המדריך המקומי שלנו לא חוסך בדברי ביקורת.  העיר מתמוטטת. אוכלוסייה חלשה. העולים שהגיעו בשנים האחרונות הם מקומות חלשים- את המהנדסים של מוסקבה לא הביאו לכאן. אין שירותים- אין בית חולים. חדר המיון שמוקם עכשיו של על ידי הרב פיהרר הוא יוזמה פרטית של האיש. המדינה לא דאגה לקיים  חדר מיון קדמי בעיר שסופגת מטחים של  טילים במשך 14 שנים כאשר השיא היה בתקופת "צוק איתן" .

זה לא קיבוץ או מושב עובדים . אין כאן עזרה הדדית הקיימת בתוך היישוב או בין יישובים אחרים. כאן כל אחד לעצמו. כן- הרבה באו והביאו משחקים לילדים אבל לא זה מה ששדרות צריכה- העיר מוזנחת מבחינת תעסוקה, מבחינת חוזק התושבים, מבחינת הרגשת הבטחון. 50 אחוז מבני העיר מוגדרים כנפגעי חרדה- בזמן ההפגזות בימי "צוק איתן" לא היה להם לאן לברוח - עשרות קריאות של "צבע אדום" מדי יום מתישות את הגוף ואת הנפש.

חיים אומר את דעתו- הישובים בפריפריה אינם מהווים כח אלקטורלי- רב התושבים בארץ גרים בין חדרה לגדרה- לכן  הם לא מענינים אף אחד.

אנחנו מבקרים במשחקייה שנתרמה על ידי קק"ל - אמריקה.

לא זו איננה משחקייה רגילה. זהו שטח עצום מקורה שיש בו צעצועים נפלאים עבור כל הגילאים. 500 ילדים יכולים להיות במיתחם בו-זמנית.

ואז- שוב- משהו פוגע בך  - מצידי האולם הגדול יש חדרים די גדולים- כולם ממוגנים מפני טילים. חדר מחשבים, אולם קט-רגל, חדר הקרנה.

כל האולם הגדול הזה מתוכנן כך שתוך 15 שניות יכולים הילדים להגיע לחדרים הממוגנים. באולם לא תמצאו "כלוב כדורים" כמו שיש בכל ג'מבורי כי ממתקן כזה אי אפשר לצאת תוך 15 שניות. כך גם קיר הטיפוס- הוא גדול לרוחב אבל לא לגובה- אם הוא יהיה גבוה- אי אפשר יהיה להגיע לחדרים תוך 15 שניות

........ בסוף הסיור נסענו לכלניות- היופי של מרבדי הפרחים התערבב אצלי עם קריאות "צבע אדום!!!" כן- אנחנו עדיין מדינה במלחמה.

תודה לרחל כהן-שרייבר על ארגון הסיור

אתר צמרת :http://www.tsameret.net/