חטיבה 55

 חטיבה 55 של הצנחנים שיש לי הזכות להיות בין חייליה. הייתה האחרונה להתגייס. כי במהותה היא כוח מסתער, ניד, מתקיף, פורץ, הבונה על נועזות לוחמיו ותקיפותם נגד כוח אויב המתחפר מאחורי עמדות הגנה סטאטיות : גדרות , ביצורים ותעלות . וכל הזמן שאין בטוחים במלחמה אין טעם לגייס אותם. הרגשתנו הייתה מעורבת מצד אחד כל מי שפוגש אותנו שואל: אתם עוד לא מגויסים ? ומעלה בנו חששות שמא תפרוץ מלחמה ולא נספיק להשתתף בה. אך, מצד שני הייתה בנו הרגשת סיפוק וגאווה עצמית שאין אנו מתגייסים לעשות ביצורים. אלא מלחמה אמתית. וכיוון שלא גויסנו, היה ברור שלא בשלה ההחלטה למלחמה.

     הכרזות המנהיגים הערביים ומעשיהם הגבירו את המתח וסכנה ולא היה ספק בפתיחת המלחמה. גויסנו לא התמהמה .הוזמנו כל חיילי החטיבה התארגנו בשבוע הראשון , בפרדס סמוך לשדה התעופה בן – גוריון, שם התארגנו, הצטיידנו בכל הציוד הנדרש לקרב ומרקנו את כלי הנשק . היה ברור לחלוטין שאין מנוס לפתיחת המלחמה .יום רדף יום ובצפייה מורטת עצבים המתנו להחלטה . הפעילות המדינית הייתה בעיצומה , שרים ושגרירים נפגשו עם ממשלות באירופה , ארצות הברית כדי להחזיר את המצב לקדמותו ולמנוע התלקחות. בחלוף הימים מצב הרוח היה בשפל רב .  כדי להעלות את מורל החיילים ולהנעים את שהייתנו בפרדס . הופיעו אומנים ולהקות זמר מדי ערב . באחד הערבים בכינוס החטיבה , אף נרמז לנו כי המיועדת משימה מבצעית המשולבת בצניחה מאחורי קווי האויב . הודעה זו הציתה את הדמיון שהרי התנדבנו והתאמנו לפעולה צנחנית . אך אלה היו סמי הרגעה לטוח קצר והמורל ירד עד דכא.

מוטה גור מפקד חטיבת הצנחנים (חטיבה 55).

בפיקוד הבינו שאין אפשרות להמשיך כך , ופזרו את הגדודים לשטחי האימונים , למטווחים , למסעות ולניווטים. ביום 4.6.67 , לפנות ערב, הוזעקנו משטח האימון לפרדס סמוך לשדה תעופה צבאי.

  שם הודיעו לנו על תכנית הלחימה שלנו והיא : לצנוח מצד ערפה של העיר אל-עריש כ 4-5 ק"מ מצידה הדרומי ובמסע רגלי להגיע אליה ולכבוש אותה .

הגדודים, הפלוגות, המחלקות הכיתות וכל כוחות הסיוע תודרכו על יעדי לחימתם . במשך כל לילי 5.6.67 צוידנו בתחמושת רבה ככל שיכולנו לשאת. מרקנו את כלי הנשק האישיים והמחלקתיים ארזנו את הציוד בשקי – צניחה והמתנו לשעה היעודה.