פנחס בפרשת בלק והקנאות

בעיית הקנאות ביהדות בפרשת בלק

הסיפור על פנחס ההורג את נשיא שבט שמעון על ששכב עם בת נכר, והפרס שה' מעניק לו – כהונת עולם - מעלה את שאלת מעמדו של הקנאי ביהדות.

לפני כן נדון בשאלה האם פנחס היה קנאי?

התשובה היא חיובית, ולא רק מפני שכך כתוב בתורה: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל" (כ"ה, י"ג). ישנם קריטריונים להגדרת הקנאי:

• הקנאי פועל מתוך רצון כנה ועז להגן על הערכים שלו ושל חברתו.
• הקנאי פועל מעבר ולפעמים בניגוד לחוק.
• הקנאי פועל כאשר הוא מרגיש כי המערכת הממוסדת נכשלת בהגנה על ערכי החברה.
• הקנאי אינו בוחל באמצעים כדי להגיע למטרתו.

נבדוק הגדרות אלו לגבי מעשהו של פנחס:

פנחס נחלץ להגן על הערכים של התבדלות מהגויים, של התבוללות ושל מניעת עבודה זרה בקרב בני ישראל. זה בדיוק מה שבנות מדיין גורמות לבני ישראל לעשות.

פנחס פועל בניגוד לחוק כאשר הוא נוטל חיי אדם ללא משפט. בנוסף לכך גם אין חוק במקרא האוסר לשכב עם נוכריה.

פנחס מבחין היטב כי משה וראשי השבטים אינם מסוגלים לעצור את התופעה על כל הסכנות שבה.

פנחס רוצח, נוטל חיי אדם, כדי לשמור על הערכים המקודשים בעיניו.

מהי עמדתו של הסופר המקראי כלפי מעשהו של פנחס? אין ספק שלכותב הסיפור אין התלבטויות רבות לגבי מעשהו של פנחס. הוא נראה בעיניו מאד חיובי. הרי כתוצאה ממנו נפסקה המגפה בקרב בני ישראל, אשר הפילה כבר 24 אלף חללים. יתר-על-כן, אלוהים נותן לו ולצאצאיו את משרת הכוהן הגדול לכל הדורות שיבואו, וגם "ברית שלום":

 "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.  יב לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם.  יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."  היו פרשנים שראו בהדגשה על "השלום" מעין תנאי שה' עושה עימו ועם צאצאיו – שהם מוכרחים להיפך מעתה לאנשי שלום. אבל פרשני ימי הביניים צמצמו את הפירוש למעין ברית הגנה מפני משפחת הנרצח (חזקוני למשל).

ישנו במקרא אדם נוסף שהעיד על עצמו שהוא קינא לה', והוא אליהו הנביא מהגלעד, אשר ברח מפני איזבל, לאחר ששחט 800 מנביאי הבעל והאשרה בקישון, וכך הוא אומר לה':   

"קנא קינאתי לה', אלהי צבאות כי עזבו את בריתך בני ישראל ואת מזבחותיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחת".

בסיפור זה אלוהים לא מרוצה מעמדתו הנפשית של הקנאי. אולי מפני שכל ביקורתו ותוקפנותו של אליהו מופנות כלפי עמו הוא, מבלי להתחשב בכך שהיו מאות נאמנים לה' חוץ ממנו. בסוף חילופי הדברים בין אליהו לה', כאשר אליהו לא מבין את המסר של אלוהים שדבר ה' הוא בקול דממה דקה, אלוהים "משחרר" אותו מתפקידו, ומעביר אותו לאלישע.

גם חז"ל התייחסו בביקורתיות לעמדתו של אליהו בהר חורב:

קנאותו נתפסה בעיניהם חז"ל כטומנת בחובה סכנה:

"קשה כשאול קנאה": קשה היתה הקנאה שהכניס אליהו כנגד ישראל שנאמר: 'קנא קנאתי לה' צבאות כי עזבו בריתך' וגו', היה לו לאליהו לילך למקום שעמדו אבותיו ויבקש רחמים על ישראל ולא עשה" (מדרש זוטא שיר השירים (בובר) פרשה ח, ד"ה שימני כחותם).

מאפיינים קיצוניים באישיותו של אליהו, כמו קפדנותו היתרה, מביאים אותו לתגובות כלפי עם ישראל. הוא אינו נוהג כמנהג נביאים אחרים, שלימדו סנגוריה על ישראל גם בשעות קשות, אלא הוא נוטל לעצמו את תפקיד הקטגור, השופט ואף המוציא לפועל. לכאורה שליחותו כנביא נפגמת בלהט האמונה, שכן מטרת הנביא והנבואה היא להשיב את ישראל אל דרך האמת. אך אליהו ממקד את שליחותו בענישה הן זו הקולקטיבית, הבאה לידי ביטוי בעצירת הגשמים, והן זו שבאה לידי ביטוי בהריגתם של נביאי הבעל במו ידיו. תוכחתו הקשה אינה מלווה באמצעים חינוכיים-פדגוגיים; היא נעדרת כל דיאלוג בונה היוצר דינמיקה ואווירה חיובית לקראת אפשרות של חזרה בתשובה מתוך הבנה ושכנוע פנימי. קנאותו מביאה אותו להצבת רף גבוה לאמונה בה', ובהתנהגותו זו הוא מרחיק את התשובה, עד אשר אינו מבחין בהתרחשותה.      ( עו"ד פ' חליוה  מכללת אשקלון)

במשנה נמצא הצדקה עקיפה למעשהו של פנחס: "הגונב את הקסווה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית, קנאין פוגעין בו". למעשה המשנה מצדיקה לינץ', ולא רק בשלושת המקרים האלו, אלא גם במקרה של כהן ששימש בטומאה, וזר ששימש במקדש.

אך בתלמוד, שהוא שלב יותר מתקדם בגיבוש חיי עם ישראל סביב ההלכה, מודגשת קבלת העקרון של שלטון החוק ושם אנו מוצאים הסתייגות ממעשהו של פנחס.

·         חכמי התלמוד מודעים לכך שפנחס פעל שלא על-פי החוק, שכן חוק כנגד משכב עם נוכריות נחקק רק בתקופת החשמונאים.

·         הם טוענים כי אם פנחס היה בא להתייעץ עם חכמים לפני שעשה מה שעשה, הם לא היו מורים לו לעשות דבר שכזה.

·         הם טוענים שאם זמרי היה פורש מהמדיינית והורג את פנחס, לא היה חל עליו דין רוצח, שכן על פנחס חל "דין רודף", וזאת אמירה קשה על פנחס.

·         יש באותו דיון גם דעות שמאשימות את משה וחולשת המימסד במה שקרה: "כל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב" (סנהדרין, פ"ב, ע"א).

נראה שבסוף הדיון גם חכמי התלמוד, למרות  שהיו מודעים לבעייתיות שבמעשה פנחס, מבחינת העקרון של שלטון החוק בחברה, מצדיקים בסופו של הדיון את המעשה.

איך אנו  כיהודים מודרנים וליברלים היינו מתייחסים  לויכוח זה?

לדעתי, נכון שפנחס מגן על ערך חשוב: מניעת התבוללות, דרך אורגיות מיניות ועבודה זרה. יחד עם זאת הוא רומס ערכים חשובים של החברה המודרנית, הקשורים לחופש הפרט. לפרט מותר לקבוע עם מי הוא ישכב, איזה פולחן דתי הוא מקיים, והאם הוא רוצה להתבולל. אלו הן זכויות הפרט בחברה הדמוקרטית, אשר דוחה את כל סוגי הכפייה והקנאות הדתית.

אין מנוס מהקביעה החדה: קנאות וליברליזם או הומניות, אינם מתיישבים זה עם זה