אין נביא בעירו

אין נביא בעירו

(הקשר בין סיפור זה למציאות – אינו מקרי בהחלט...)

שאול ליפשיץ, בן ה-86 אמן ופסל בקרמיקה, שכתב כבר שני ספרים על קורותיו בתקופת השואה ,הזמין אותנו, נציגי  השבועון "חדשות הקיבוץ" לצורך ראיון עימו, לביתו המטופח שבקיבוץ "אבני הגליל". בביתו על הכתלים תלויות תמונותיו, ועל המדפים ובגינתו פסלים רבים ויפים מקרמיקה.

שאול, שהיה ב-7 מחנות ריכוז בתקופת המלחמה, שכל משפחתו הושמדה בשואה, פרט לאחיו שאותו מצא בפולניה לאחר 40 שנות ניתוק, רואה את השואה ואת הגרמנים בעיניים בלתי שיגרתיות:

"אתם חושבים שהגרמנים היו מפלצות. אני חייתי ביניהם ואני יודע שהיו גרמנים טובים גם במחנות. לפעמים הקאפו היהודים היו יותר גרועים מהגרמנים. פעם שמרתי בלילה על מחסן מזון במחנה, עם עוד חמישה חברים יהודים. היינו מתחלפים כל-כמה שעות, ובאחת המשמרות מישהו נרדם, ואז אסירים אחרים פרצו למחסן ורוקנו אותו.

הקאפו לא ניסה לברר מי נרדם. הוא לקח את חמשתנו, השכיב אותנו על הספסל במכנסיים מופשלים, וציווה על אסירים אחרים להלקות אותנו על אחורינו – 40 מלקות עם שוט מזנב פרה.

השוט הזה השאיר פצעים עמוקים באחורינו, ולא יכולנו לצאת למחרת לעבודה. אינני יודע מה היה גורלם של ארבעת חברי. הם נעלמו וכנראה הומתו, כי כך היה דינו של מי שלא יצא לעבודה.

אני זחלתי למחסן שעבדתי בו בשבועות האחרונים, ושם ביקשתי מאחראי המחסן – גרמני בשם פרנץ -  שיעזור לי. פרנץ הביט באחורי הפצועים וקילל את היהודים שעשו לי את זה. הוא שלף ממקום כלשהו משחה והחל למרוח את אחורי. הוא השכיב אותי על אחד המדפים הפנויים במחסן, וכיסה אותי בשמיכה. לאחר מכן הוא יצא אל הקאפו שלי ואמר לו שיש הרבה עבודה במחסן ולכן בימים הקרובים אני נשאר אצלו. כל יום הוא היה מורח את אחורי במשחה הזו, ומביא לי אוכל. הוא הציל את חיי"

לשאול יש לא מעט חוויות חיוביות על הגרמנים. הוא הפתיע אותנו בסיפור על ביקורו של מנגלה בצריף של מי שתהיה אשתו לעתיד. לדבריו מנגלה התנהג שם בג'נטלמניות, שאל כל אחת מהאסירות, כיצד היא מרגישה, ואשתו התרשמה ממנו שהוא ג'נטלמן.

שאול, כאמור היה בשבע מחנות ריכוז, כעובד כפייה. בזכות כשרונותיו בציור, צביעה ושיפוצים, הגרמנים היטו לו חסד, והוא קיבל יחס טוב, רוב הזמן.

שאול זוכר לטובה את הסדר הגרמני. כל דבר שהם לקחו לידיים בוצע על הצד הטוב ביותר, אם זה שיפוץ בתים, בניית פאב לחיילים הגרמנים, ועוד הרבה פרוייקטים שהוא השתתף בהם.

הוא מספר שהגרמנים היו פתוחים לשמוע את עצותיו של יהודי כמוהו, עובד כפייה, בנושאים של בנייה, כאשר הם  מכירים בכשרונותיו. "פעם  המהנדס הגרמני שלנו – שולץ – רצה לבנות שביל כפול בתוך המחנה. הוא התלבט כיצד להציב את עמוד התאורה על-מנת להאיר בו זמנית את שני השבילים. אני הצעתי לו, להלחים קשת מברזל על העמוד, כך שהפנס יוצב בין שני השבילים, ויאיר את שניהם. שולץ האזין לעצתי בתשומת לב, ולמחרת כשעברתי דרך המשרד, ראיתי על דפי השרטוט שלו, את העמוד משורטט בדיוק לפי עצתי."

בנקודה זו, שאול עצר לרגע את שטף דבריו, נאנח ואמר: "הלוואי שבקיבוץ שלי היו שומעים לי ומעריכים אותי כמו ששמעו לי והעריכו אותי הגרמנים. בקיבוץ שלי, כל הצעה שלי, עפה מיד לפח הזבל".

היינו קצת המומים מהתפנית שהשיחה קיבלה, ושאול יצא להכין לנו שתייה חמה. שאול היה אלמן, וילדיו כבר לא חיו בקיבוץ, לכן משימת האירוח נפלה על כתפיו. בזמן שהוא הלך להביא חלב משכנו הספקנו לדבר בינינו. הסוציולוג שבינינו הסביר לנו כי מה שקרה לשאול עם הגרמנים נקרא בלשון המדעית "תסמונת שטוקהולם" על שם קבוצת חטופים, שלאחר כמה שבועות במחיצת חוטפיהם, התחילו לראות את החוטפים באור חיובי, הזדהו עם מטרותיהם, וביקשו להקל בעונשם.

בינתיים שאול חזר, ולאחר שהגיש לנו את המשקה ועוגיות החל לתאר את תלאותיו בקיבוץ. לשאול כאב שלא נתנו לו לעצב את קיר הכניסה לחדר-האוכל, והוציאו את הפרוייקט הזה לאמן מבחוץ. כאב לו שהקיבוץ לא תמך בו אף פעם כאשר הציג תערוכות על השואה, וכאשר הוציא ספרים על השואה.

שאול היה מעורה מאד בענייני הבנייה של קיבוצו וראה עצמו בר-סמכא בעניינים אלו. פעם אפילו ישב תקופה קצרה בועדת תיכנון. מהר מאד מצא עצמו חלוק על רוב חברי הועדה. מרכז ועדת תיכנון אמר לו: אני יודע שאתה צודק, אבל אני רוצה שקט תעשייתי". שאול נאלץ לפרוש מהועדה.

 הוא הוסיף להיות מעורה בבניה בקיבוצו. נושא השואה היה יקר לו במיוחד, וכאשר נבנה גן זכרון לחללי השואה הוא הגיש תוכנית משלו לועדה. עד היום הוא לא קיבל תשובה.

עצותיו בקשר לבניית המרפסות בשיכוני הוותיקים, נדחו, אך לאחר זמן התברר כי הן נכונות. עצתו לבנות מרזב בבית הסעודי, נדחתה, ועכשיו המים מחלחלים לקירות. עצתו לא לשתול זיתים ליד הבית הסיעודי, כי הם גורמים לאלרגיה לחולים, נדחתה גם היא.

 כך הלך שאול וסקר במשך שעה וחצי את כל הדחיות והזלזול שספג בקיבוץ שבו חי 50 שנה.

לבסוף, כאשר כבר היינו מותשים לגמרי, והבטריות במכשירי ההקלטה כבר נגמרו, הוא סיכם ואמר: " הגרמנים העריכו את דעתי. בקיבוצי אין שומע לי". שאלנו אותו: "למה המשכת לחיות בקיבוץ כזה?" שאול שתק, ואנו נפרדנו ממנו, תוך שאנו מבטיחים לפרסם את סיפורו בעיתוננו.

במכונית שלנו, הסוציולוג שלנו החל לדבר:  "אני חושב על השאלה ששאלנו לבסוף  כבר הרבה זמן. חקרתי ניצולי שואה בקיבוצים אחרים, וגם על שאול עשיתי תחקיר לפני שהגענו.

שאול חי במסגרת מגיל 13 עת נלקח לפלוגת עובדי הכפייה. מגיל 13 אמרו לו מה לעשות, והוא השתייך תמיד לקבוצת אנשים. את כל זה נתן לו הקיבוץ. הוא היה לטוב ולרע ה'אבא והאמא' שלו, שאבדו בסערת המלחמה. במשך הזמן גם המריבות עם הקיבוץ, הביקורת שלו על הנעשה בקיבוץ. נהפכו לתוכן חיי. לצאת מהקיבוץ היה תמיד נראה לו רעיון מפחיד, כמו לקפוץ לתוך האין, לתוך תהום חשוכה."

איתן קליש