האיש שחשב שאשתו היא כובע. מחקר תיאטרלי. המחזה עולה בתיאטרון החאן.
"האיש שחשב שאשתו היא כובע" – מחקר תיאטרלי. עולה בתיאטרון החאן בבימויה של ג'יטה מונטה.
צילום: יעל אילן.
עלילה:
בהשראת ספרו של אוליבר סאקס נוירולוג, סופר מדע פופולרי ועטור פרסים, יצר הבמאי פיטר ברוק “מחקר תיאטרלי”, הכולל סדרה של מפגשים בין רופאים ומטופלים. כל תמונה מפגישה אותנו עם מקרה נוירולוגי משונה ומציבה אותנו מול תופעות מדהימות ומתעתעות, שעשויות להתחולל במוח האנושי שלנו, כמו: אוטיזם, טורט ועוד.
בין המקרים הללו: האיש שרואה רק חצי ממה שמולו ולכן מגלח רק צד אחד של לחיו, האיש שאינו מצליח לדבר בשפת אמו והאיש שחשב שאשתו היא כובע.
המחזה מתמקד באנשים שמאחורי התופעות והסיפורים יוצאי הדופן. "סליחה, אנחנו לא פסיכים. פעם היו סוגרים אותנו עם הדפוקים בשכל, אבל היום כולם מתחרים עלינו, הנירולוגים רוצים אותנו, הפסיכולוגים רוצים אותנו, הנאו-פסיכיאטרים רוצים אותנו, המדע הקוגניטיבי רוצה אותנו. אנחנו באופנה" (מתוך המחזה). זוהי הפעם הראשונה שעולה המחזה הזה בהפקה ישראלית בארץ.
לפי שם ההצגה, סברתי שאני עומדת לצפות בעלילה שיש בה גם היבטים קומיים, אבל מהתמונה הראשונה שצפיתי בה – במהלכה רופאים מזריקים חומר כלשהו לחלקים שונים במוחו של מטופל, כדי לבחון את הסיבה הנוירולוגית לתגובותיו הבלתי נשלטות והמוזרות, נכנסתי להלם. נזכרתי בהצגה "קן הקוקייה", שאותה ראיתי רק לפני כשנה, ושקעתי בעצב עמוק.
מה שברור הוא שהנוירולוג אוליבר סאקס ניחן בכישורי טיפול ייחודיים ותפיסה שונה מזו המקובלת. בכל אחת מהבדיקות, הטיפולים והמפגשים שערך עם הפציינטים שלו, בלט חיפוש המאפיינים הנרטיביים של אותו אדם ומצבו הרפואי והנפשי; הדרמה של חייו והדרמה של מחלתו.
במובן זה הוא העניק תקווה למאושפזים ולאנשים שאשפזו בן משפחה קרוב בבית חולים ולא אחת זכו לייחס מחפיר. חלקם בוודאי מתקשים לשכוח את חווית ההשפלה, חוסר האונים ואבדן הזהות, את הפיכתם לחולה חסר שם, למחלה מהלכת או שוכבת. הם חוו על בשרם את הכוח הבלתי נסבל של הרופאים, שדנים זה עם זה באבחנות שלהם מולם כאילו הם לא נמצאים שם, כאילו הם אוויר או איזה חפץ שמעבירים אותו ממחלקה למחלקה.
אי אפשר לתאר בהכללה את שפע המקרים שהובאו בפנינו, שכן פיטר ברוק שכתב את המחזה יחד עם מארי-הלן אסטיין (בהתבסס על ספרו של סאקס) נתנו חופש לדמיון, שרחף לעתים למחוזות עלומים.
גם בהצגה המציאות והדמיון שזורים זה בזה. מי שצופה בהצגה ורוצה על בסיסה להחליט מיהו מטפל טוב, אפשר לומר, שמטפל טוב מקשיב. לדבריו של אייל שדה לביא, (מתוך התוכניה של תיאטרון החאן), כל אדם שרוצה ללמוד משהו על מוחו ורוחו של האדם צריך קודם כל ללמוד להקשיב. מי שקורא את סאקס, לומד הרבה על הקשבה. בשבילו הפציינט הוא קודם כל אדם, והמחלה היא קודם כל אירוע אשר כל אדם חווה בדרכו הייחודית.
למי שהנושא קרוב לליבו, מומלץ לראות את המחזה. ארבעת השחקנים המגלמים את דמויותיהם של החולים, הם שחקנים בחסד עליון ומשכנעים ביותר במשחקם האותנטי. חשתי באווירה של ערפול חושים. הבימוי המיוחד של ג'יטה מונטה הוא משובח.
היוצרים:
מחזה מאת: פיטר ברוק ומארי-הלן אסטיין, מבוסס על הספר מאת:אוליבר סאקס.
בימוי: ג'יטה מונטה נוסח עברי: דורי פרנס. תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב תאורה: רוני כהן מוסיקה: יבגני לויטאס .וידאו ארט: גיא רומם.
משתתפים: דודו בן זאב, יואב היימן, שחר נץ, איתי שור.
תיאטרון החאן. רחוב דוד רמז 2, ירושלים