שדים ורוחות

לפני הרבה שנים נכנסתי למסעדת "יונס" ברח' שישים ביפו. עיני אחד משני היושבים בפינת הנרגילות מסתובבות בחוריהן כאילו ראו שד.
שנים לא הייתי שם אצל "יונס", בכלל יפו של היום זה לא יפו של פעם, ובטח שג'בלייה שונה לחלוטין, היום הכל פרויקטים.

מילדות שנאתי דגים בגלל העצמות "הקוצים". עד לאותו יום בו כשהגעתי לראשונה למסעדה הזו, והמפגש שלי עם דג המושט. את דג המושט הם מכינים על ידי טיגון קצר בשמן עמוק ומייד מניחים אותו על האש ולאחר מכן מגישים אותו עם רוטב נפלא שהם מכינים משום שמן זית חומץ ופלפלים חריפים קצוצים דק דק.

בבית הייתי צריך להתמודד עם הקרפיון אשר אם היה מוגש "גפילטע פיש " בקציצות, היה נהדר. אבל לפעמים זה היה דג ומילוי ואז בסופה של המלחמה עם הקוצים הייתי מבקש: "תבררי לי את הדג בבקשה", אני לא בטוח שאמרתי את המלה האחרונה הזו.

אצל יונס של היום יש טבחים אחרים ודגים אחרים. דג בס הים, דניס, הלוקוס והברבוניות. וגם  קלמרי  ואחרים. אבל האיש הזה שישב שם בקרן הפינה והנרגילה שלו מבעבעת בעודו מפלבל בעיניו הוא כנראה אותו האיש שלקח ממני את השד.

היה זה בגיל שתים עשרה. הייתי על הסלעים בחוף הימייה (זבולון) בבת ים גבול ג'בלייה, אוסף יצורים שונים: מלפפוני ים, קיפודי ים, דגים וצדפים לאוסף הטבע שלי. ההורים לא הרשו לי ללכת לבד צפונה משם, אבל אותו יום החלטתי להציץ, לראות מה יש שם, סקרנות .

התקדמתי לכיוון החוף הזר הזה, באמת חוף מנוכר ושונה. החוף ממש רצועה צרה של חול הגובלת בצוקי כורכר חדים ניצבים. כאשר גושי מפולות הכורכר משנים קודמות ממש חוסמים את המעבר. "רק שלא ייפול עלי עכשיו" אני אומר לעצמי, "בטח יכניסו לי מכות בגלל זה שהלכתי לכאן בלי רשות".

בין שני גושים כאלו בולטים שרידיה של ספינת מעפילים מרוסקת. ומאחוריה אני שומע קולות מוזרים, בטח רוצחים עכשיו מישהי אני אומר לעצמי,  ואם לא אברח משם מהר ירצחו אותי.
לא התאפקתי והצצתי להם. מה יש להפסיד, הרי ממילא אני הבא בתור. הבחורה שכבה שם פשוקה ובכלל לא גילתה סימני התנגדות לרוצח שתקע בה אתם יודעים את מה.
"עכשיו זה רציני" אמרתי לעצמי וברחתי משם צפונה.

בדיוק במקום בו הצוקים מסתיימים, חוף לבן וצחיח נגלה לעיניי. בקצהו של המפרצון הקטן הזה שוכן בית החולים דונולו שם כשנצמדתי לקיר של הכורכר בשביל להשתין את הפחד, ראיתי גולגולת אדם.

אספתי אותה מהר לתוך השקית ורצתי למים לרחוץ אותה. למחרת היום הבאתי אותה למורה לטבע ויחד הכנסנו אותה לחדר הטבע. התבוננתי בה היטב בחיבורים האלו הזיגזגיים בין חלקי הגולגולת, בלסתות ובחורי העיניים הגדולות.
המורה שאל אותי מניין הבאתי אותה, "היא נפלה מבית הקברות הערבי בג'בלייה. כל החלק הדרומי  עומד להתמוטט שם" עניתי.
במשך הזמן שהגולגולת שהתה בבית הספר היו כמה וכמה אסונות, ילדים רבו יותר,
ילד אחד נדרס ונפצע, חוטי חשמל שנקרעו בלילה בשדרה חשמלו שני ילדים, ואני: ילדה אחת שמה לי רגל במדרגות ונפלתי עד קומה ראשונה כך גם שברתי את האף.
אולם מה שחיבר בין האירועים האלו לגולגולת, היה עמוד שיח האגבה הענקי שנפל  על ביתו של המורה לטבע ושבר את גג הרעפים. למחרת הוא קרא לי ותבע ממני מיד ללכת להחזיר את הגולגולת למקומה.

את מסע ההחזרה של הגולגולת אני לא אשכח. הפעם לא הלכתי דרך החוף, הלכתי עד סוף בת ים, שם אחרי בית החרושת לבירה החלה שכונת ג'בלייה. רוב השכונה הייתה מאוכלסת ע"י ערבים אבל כבר אז הרבה יהודים גרו שם. עברתי בסמטאות, נצמד לחומת המנזר ופניתי לעבר בית הקברות הערבי בכוונה להניח את השקית ליד השער. אלא שלמישהו היו תכניות אחרות עבורי.

"שו האדא"? תפס בידי מישהו שעמד ליד שער בית הקברות  - "מי אתה" אמר בערבית.
התחלתי לגמגם מפחד, " א, אאני ממצאתי " ולא הצלחתי להמשיך, פחדתי פחד מות שמא נתפסתי, וניסיתי  למשוך את ידו שאחזה בי.

"שש (שקט) אוסקוט יה איבני, אני יודע מה יש בשקית! תירגע, מצווה גדולה אתה עושה היום, תירגע לא יהיה לך רע, לא תכאף, אל תפחד"  הכל בעברית משובצת ערבית. אילו המורה שלי לערבית לטיף היה כאן בטח היה גאה בי אמרתי לנפשי, (תמיד גרש אותי מהשיעור תוך שהוא קורא אחרי "תלך לעזור לאימא שלך למכור ירקות) אבל אני הבנתי כל מלה.

"אסמע" הוא אומר לי בעודי רועד, "לקח לך הרבה זמן לחזור הנה".

 "אני לא  הייתי כאן בחיים, אני נשבע לך" אני אומר לו.

הוא מגרגר בגרונו  בנהימת אי הסכמה, " לא חשוב" הוא  אומר העיקר שהחזרת את השקט  לכאן"

אני מביט בו בפליאה, "את השקט?"

"מיום שקיברו של אבו ענטר התמוטט וגלגלתו נלקחה האדמה כאן רועדת, אנשים נהיו חולים, החתולים  צורחים הכל לא בסדר, אתה מבין".

"אבל אני לא לקחתי את הגולגולת מהקבר" אני אומר לו, "אני מצאתי אותה בים, והלכתי לשאול בעצת הרב מה לעשות עמה"

" אכן  מצווה  גדולה עשית איתנו, לא נשכח לך, מה אוכל לעשות למענך?" הוא שואל תוך שהוא לוקח ממני את השקית בה מונחת הגולגולת.

לא ידעתי מה לענות, ואינסטקטיבית עניתי "אני רעב" כהרגלי.

הוא חייך לו, " בא נחזיר את הגולגולת לקבר ונלך לאכול " אמר.

ככה הכרתי לראשונה את המסעדה של "יונס". נכנסנו פנימה דרך וילון חרוזים. האיש אמר לבעל המקום בערבית משהו שלא הספקתי להבין, אבל עיני כולם הופנו אלי. הושיבו אותי והאיש הזמין אוכל. באמת הייתי רעב כנראה אחרת אני נשבע לכם שלא הייתי אוכל את הצינורות האלה מגומי בטעם שמן זית ושום. על הלבנה עם זעתר, עשיתי לו פרצוף, "אני לא אוכל גבינה" . מאידך המפגש שלי עם החומוס היה נהדר, פעם ראשונה שטעמתי חומוס אמיתי לא כזה מקופסה של "תלמה".
אחרי זה הביאו לי את המושט המטוגן על האש חלום אמיתי לשונאי דגים. ואחרי זה סייניה שזה בשר כבש מבושל בטחינה בתוך כלי מאלומיניום. לתוספות הביאו לי במיה בעגבניות ושום. מג'אדרה אורז ועדשים חום חום עם בצל מטוגן בטעם של עוד. כל זה עם סלט ירקות קצוץ דק שעליו היו עלים ירוקים.
 " מה זה " שאלתי,
 ענה לי "פטרוזיליה"
"את זה שמים אצלנו רק במרק".
לסיום  הגישו לי עוגה מבצק עלים ואגוזים מלאה בסירופ דבש, הבקלווה. כשסיימתי שם הודה לי, ברך אותי על המצווה שעשיתי עמם והראה לי את הדרך חזרה, מאז לא נפגשתי איתו.

Yארבעים שנה אחרי היום הזה שבתי למסעדה וכשאני יושב  שם ואוכל את מנת המושט שלי, האיש הזה מביט עלי ועיניו מתגלגלות בחוריהן, אני אוזר אומץ וניגש אליו ושואל  בערבית העילגת שלי, " שו מעאק ?"  יעני מה יש לך? הוא לא עונה לי רק כולו מזיע ורועד.

" שו אסמק" אני שואל,  יעני איך קוראים לך ?

והוא עונה לי," אנא אבו ענטר" !

התעלפתי.