קבוצת הנוקמים של אבא קובנר

רעיון הנקם עלה כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת, עוד לפני שחילחלה המודעות לגבי ההשמדה ההמונית.

עםתום מלחמת העולם כאש המימדים המפלצתיים על ההשמדה הגיעו לארץ,כולם קראו צריך לנקום בהם,רבים ראון זאתץ כמצווה וכמשאת נפש עליונה, הם טענו כל מי שרודף צדק צריך לראות זאת כחובה מוסרית, העם הגרמני כולו הוגדר כאשם,(מסכימה) ולכן צריך לנקום בכולם, הם דיברו על נקמה קולקטיבית, יצחק צוקרמן שהיה ממנהיגי גטו וורשה, אמר שלא הכיר יהודי שלא דורש נקם.

קובנר החל לגבש את התכנית, ב-1944ברח מווילנה חשש מהשלטונות הסוביטיים, הגיע ללובלין בה היו אלפי יהודים פליטים, השפעתו של קובנר ניתהגדולה וסוחפת, הוא היה נואם בחסד, הם הלכו אחריו כחי ראו בו מוביל ומנהיג, מה שאיחד את כולם היה הצמאון לנקם.

הוא הגיע לבוקרשט ב-1945 שם גיבש את התכני ובה 7 סעיפים, הסעיף האחרון והעיקרי היה אסור שהאנושות תזכור כיח דם היהודים הוא הפקר.

הקבוצה עברה לצפון איטליה שם נפגשו עם הבריגדה היהודית,, ימים ספורים בתום המלחמה כאשר ברקע הנופים האלפיים, השתתפו בכנס חיילים וניצולים שאמרו לאחרנאומו של קובנר שזו היתה חוויה ענקית, הוא כמובן הביע שמחה על הגעתם מן הארץ ומן השואה,תיאר את שדות המוות ובאיזו קלות ןבאיזו שלווה הם רצחו מיליונ י יהודים, רצח המוני שהיה מותר וגם כדאי, כל מי שהאזין נצצו דמעות בעיניו.

חיילי הבריגדה גיבשו קבוצת נוקמים ביניהם היה חיים לסקוב הרמטכ"ל החמישי והאלוף מאיר זורע (זרו), הם חיפשו קציני אס.אס. מצאו אותם, פירטו להם את פשעיהם ואמרו להם גזר הדין הוא מוות, הם כרעו על ברכיהם התחננו עלך חייהם יש לנו אשה וילדים בבית (אז מה לא רצחתם למעלה ממליון ילדים רכים?) זה נשמע להם כמו לעג לרש. גזרר הדין בוצע בחנק או בירי.

סך הכל הרגו 150 נאצים, הם היו בני מוות, אמר מרדכי גיחון איש מודיעין של הנוקמים, חיים לסקןב אמר מעטים מדי (נכון אני מסכימה)

קובנר עלה לארץ ב-1945 עם תכנית א' מבצע להרעלת מי השתיה בחמש ערים מר4כזיות, ברלין, מינכן, המבורג, נירנברג ופרנקפורט, אחד מהקבוצה התקבל לעבודה במי זיקוק בנירנברג, הצליח להשיג תכניות רשת המים של העיר, התכנית התבטלה, נחום קרמר שהיה אז מפקד ההגנה באירופה, הכיר את פרטי התכנית, טען שהיא מסוכנת ודחה אותה, לא מבחינה סנטימנטלית, אלא חשש בעיקר מדעת הקהל העולמית ומתוצאותיה.

כאשר רעיון זה לא צלח עלה רעיון חדש להרעיל את כיכרות הלחם, בנירנברג, אחד מהנוקמים התקבל לעהודה במאפיה, בתחתיתן שלן אלף כיכרות לחם נמרח רעל, התוצאה היהת הרעלה שלכ-2000 איש כמה היו במצב קשה, אך אף אחד לא מת.

רעייתו של קובנר, ויטקה  זו היתה אידיאה טוטאלית ושטנית ונוקשה דבר לא היה קיים מלבד הנקמה, חיינו אבלן לא היינו בחיים, הנקמה היטתה חוויה גדולה יותר מכל מה שאנושי ורגיל, תקופה ארוכה הנושא היה טאבו לא נגעו בו,.

אחרי שנים כשכל הקבוצה הלכה לעולמה, הוציאה לאור דיטנה פורת ספר על הנושא הטרגי והכאוב.