מה עדיף: לצאת גדול או להדביק בקורונה?

המחלוקת הרצינית הראשונה, בין הגרוש שלי לעתיד ובייני, הייתה בנושא החתונה.

אני רציתי חתונה מצומצמת למשפחה ולחברים הקרובים בלבד, אבל הוא הגיע ממשפחה עֲנֵפָה (מ-אוד עֲנֵפָה), מה שחיסל באופן מוחץ את האופציה של חתונה מצומצמת.

או-קי, אמרתי לו, אז בוא נצמצם בחברים, ונזמין רק חברים ממש קרובים שלנו, חברים שהם כמו משפחה.

באותה תקופה לחלוטין לא הייתי מודעת לעניין הַפִּנְקְסָנוּת שמקובל עד היום בקרב משפחות מסויימות, במיוחד כאלה הגרות בישובים קטנים, בהם כולם מכירים את כולם. "תראי" הוא אמר "אני חייב להזמין את כל האנשים שהזמינו אותי או את ההורים שלי לאירועים שלהם. אנחנו הלכנו לאירועים שלהם, הבאנו להם צ'ק במתנה, עכשיו הם מצפים שאנחנו נזמין אותם, ואנחנו מצפים למתנה שלהם, שתהיה לפחות באותו סכום של הצ'ק שאנחנו הבאנו להם".

עד לאותו רגע גם לא עלה בדעתי שיש אנשים שאשכרה יושבים בבית אחרי שחגגו חתונה/בר מצווה/חינה וכו', רושמים את סכום הצ'ק שקיבלו מכל אחד ואחת, שומרים את הרשימה, וחוזרים אליה בכל פעם שהם מוזמנים לאיזשהו אירוע, כדי להחזיר לנותן הצ'ק כגמולו.

כמו שאמרתי: פִּנְקְסָנוּת לשמה.

מִפֹּה לְשָׁם יצא שהזמנו כמעט את כל תושבי אותו ישוב קטן, שהגיעו באוטובוסים שֶׁאִרְגַּנּוּ להם כהסעות, והלך פייפן חלום החתונה הקטנה.

אני מסתכלת על ה"חוגגים בגדול" בתקופת הקורונה. רובם מגיעים ממשפחות עֲנֵפוֹת, מישוּבִים בהם "כולם מכירים את כולם", וְהַפִּנְקְסָנוּת מחייבת אותם להזמין המוווון אנשים.

אני מבינה. באמת שאני מבינה את ההכרח לחגוג בגדול, ויחד עם זאת לא מבינה איך כֹּרַח הַמְּצִיאוּת של הקורונה, והאיוּם שלה על חיי האנשים, מתגמד נוכח האילוץ והלחץ של הַפִּנְקְסָנוּת.

ומה שעוד יותר אני לא מבינה, זה איך אנשים עוד לא עלו על זה שהקורונה יכולה לעשות רִיסְטָרְט (הפעלה מחדש) של הַפִּנְקְסָנוּת, ואולי אפילו לחסל אותה לגמרי.

דחוף לכם להתחתן בּבִרְכַּת הרבנות, בתקופה הרת גורל זו? קחו את עצמכם, רק שניכם, או מקסימום בתוספת של עד 10 אנשים, לכו לרבנות, תתחתנו, ותוציאו את עצמכם ממעגל הַפִּנְקְסָנוּת.

אה.... אבל יש עוד עניין שבגללו אנשים מתקשים לארגן לעצמם אירועים צנועים ומצומצמים.

קוראים לזה "שוּפוּנִי", הוא נפוץ בקרב כל רָבְדֵי החברה הישראלית, ואינו קשור למגזר זה או אחר.

"שוּפוּנִי" פֵּירוּשוֹ בערבית "סְתַכְּלוּ עלי", ואילו בְּסְלֶנְג פֵּירוּשוֹ "סְתַכְּלוּ עלי, על המכונית המפוארת שלי, על החתונה שאני מארגן לילדים שלי, על הדירת יוקרה שלי, ותבינו כמה כסף יש לי, כמה אני אוהב את המשפחה שלי, וכמה אני שווה..."

אז זהו, שמי שֶלוֹקֶה ב"שוּפוּנִיזְם", כמעט בלתי אפשרי שהוא יפיק לעצמו אירוע מצומצם ודל אמצעים, כי האֶגוֹ שלו אינו מאפשר זאת, בדיוק כמו שאומר הפתגם הידוע: "אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הָאֶגוֹ".

אז איך יוצאים מזה? 

מה עושים כאשר הָאֶמוֹצְיוֹת שמרכיבות את הַפִּנְקְסָנוּת ואת השוּפוּנִי, גוֹבְרוֹת על השכל הישר, שאומר: "דֵחִיל רָאבְּקוּם, יש פֹּה מגיפה שהורגת אנשים, אז אסוּר, פשוט אסוּר לחגוג בגדול"?