chere mamon

אמא היקרה. שלום.
איך את וסלין אחותי הקטנה, ושארל, מרגישים?
אמא, אני עכשיו בקיבוץ עם עוד הילדים, מ'עלית הנוער'.
את 'אלברט' (אחי בן 12) לקחו לקיבוץ אחר עם ילדים גדולים, רחוק רחוק מהקיבוץ שלי.
אבל אני כותב לו מכתבים, והוא כותב לי גם, ומספר איך אצלו בקיבוץ. אלברט אומר שהוא יוצא כל בוקר עם הכבשים לשדה, הוא ועוד חבר קיבוץ. גם אנחנו הילדים עובדים שלוש שעות כל יום בקיבוץ. אני עובד עם העגלים הקטנים, אני נותן להם חלב ואוכל.
את יודעת אמא, האנשים בקיבוץ מדברים בספרדית כמו שדברנו בבית, ויש לנו שני מדריכים. המדריך 'לאון', משחק איתנו כדורגל, הוא יודע המון. והמדריך 'דויד', הוא שירת בחיל הפרשים בארגנטינה. הוא לימד אותי לרכב על 'סטלין', ואני כבר יודע לרכב כמו קובוי אמיתי.
ויש לנו מטפלת, קוראים לה חנה. אבל אנחנו קוראים לה 'אמא'. היא כמו אמה שלנו. חנה  מלמדת אותנו שירים בעברית. אני אוהב לשיר, ויודע כבר המון שירים.
אמא, החברים בקיבוץ, מחייכים אלי, הם קוראים לי, 'ונגוך הצעיר', בגלל שאני מצייר המון ותולה את הציורים בצריף שלנו, ובכיתה.
אמא, אנחנו ישנים ארבעה ילדים בחדר בצריף. בלילה שומעים את השקלים מיללים. הם מסתובבים בתוך הקיבוץ, אבל אני כבר לא פוחד, התרגלתי לשמוע אותם.
אמא, ילד אחד בחדר, קוראים לו חיים, הוא מפליץ כל הזמן, אבל הוא חבר'מן. ההורים שלו גרים בעיר שקוראים לה 'חדרה', אבל הוא בקיבוץ. חיים צוחק ובוכה כל הזמן. אני חושב הוא חולה.
אמא תגידי, כבר לקחו את 'שארל' לצבא, או עוד לא?
אמא, כש'שארל' יגמור את הצבא בצרפת, תעלו לארץ, טוב אמא?
ותכתבי לי, ול'אלברט' מכתבים. אני אוהב אותך מאוד אמא, ומתגעגע.
מחבק ומנשק את כולכם חזק, חזק. Maurice.