אזרח או חייל - מה עדיף?

ההתערערות הפוליטית גרמה לאבדן הערכה ואולי גם לאיבוד האמון במעמדו של ראש המטה הכללי בצה"ל. רק לפני חודשים ספורים בלבד הייתה מפלגת כחול-לבן, שברביעיה הראשית שלה היו שלושה רמטכ"לים, הגדולה ביותר בארץ. עתה היא מדשדשת (כמו ד"ש, כנזכר להלן) לעבר אחוז החסימה.
משה (בוגי) יעלון לעולם לא היה מושך קולות במיוחד. גבי אשכנזי היה שר החוץ, אבל לא נראה כאיש מעשה. ראש הממשלה היה שר החוץ בפועל. בני גנץ - ראש המפלגה. פרשנים פוליטיים חוזים  את סופה של מפלגתו וכנראה גם את סופו הפוליטי. נקראה, כי דווקא יאיר לפיד מצליח בפוליטיקה. לפנינו, שלושה רמטכ"לים, למודי קרבות ועשויים ללא חת – המתקפלים מול מי ששרת ב'במחנה'. בהשאלה: איך נפלו גיבורים ואזובי הקיר צמחו...
מסתבר, שכישורים צבאיים לחוד וכישורים פוליטיים לחוד. דבריו של גנץ, שהוא מוכן להקריב קורבנות למען המדינה, נשמעים היטב אבל לפי הסקרים לא מביאים קולות. מי בסופו של יום יעלה כקרבן?! 

יגאל ידין - הרמטכ"ל הראשון שניסה (ונכשל)

כל הזמן נשמעות טענות, שפוליטיקה היא מקצוע וצריך כישורים מיוחדים לשם כך. אינני מסכים לדיעה זו. בוודאי, שצריך כישורים מתאימים לפוליטיקה והם שונים מכישורים צבאיים. בצבא צריך לפקד על חיילים. בתפקידים אזרחיים צריך לדעת לנהל ולא להסתפק בפקודות. לפיכך, בכיר לשעבר בצבא מתקשה לנהל מערכות אזרחיות. זה הבדל גדול.
שמעתי מחבר, פנסיונר כמוני, שעבד בעבר בעיריית תל אביב כששלמה להט (צ'יץ') היה ראש עיר. ראש עיר מצויין, שהיה אלוף בצה"ל בעת שירותו. תחתיו עבדו מנכ"ל העיריה ומינהלנים נוספים, שהיו אל"מים במיל.  ידידי היה בכיר בעיריה והשתתף בישיבות ההנהלה, אבל הוא היה רק סגן במיל. המקצועיות והידע לא נחשבו. המקצועיות הצבאית היתה הגורם העיקרי ששלט בכומתה במכרזים ממשלתיים וציבוריים. המקצועיות נחשבה פחות.
אני זוכר היטב שבעבר הקצונה יוצאת צה"ל, לפחות מדרגת רב סרן ומעלה, נחשבה מאד בעיני הגורמים האזרחיים. אם האיש ידע לנהל חיילים, כנראה יידע גם לנהל אזרחים – כך חשבו מנהלי המכרזים. עברו  שנים אחדות והניסיון ביטל את הדעה הקדומה הזו. מנהלים למדו, שלא כל מי שיודע לתת פקודות יודע גם לנהל. אבל לרמטכ"ל עדיין נותרה הילה. עובדה, שייחסו כישורים מיוחדים לרמטכ"ל גדי איזנקוט והוא החליט לבסוף לא להיכנס לביצה הפוליטית. בהחלט זה כישור נוסף ובולט. לדעתי, גבי איזנקוט יכול היה לתרום רבות לפוליטיקה, אבל אינני חושב שהוא היה מושך קולות כפי שייחסו לו.
האם בעבר קציני צה"ל (במיל) הצליחו? הרמטכ"ל השני, יגאל ידין, הקים את ד"ש, נכנס איתה לממשלתו של מנחם בגין והמפלגה נעלמה אחרי קדנציה קצרה למדי. המדים לא הועילו. גם משה דיין, היה אלוף נערץ במילואים וכשר בממשלה עד שדעך במלחמת יום הכיפורים. מאידך, אריק שרון, אלוף במיל. היה שר ביטחון ואחר כך ראש ממשלה עד מותו. כישוריו הפוליטיים היו חשובים והועילו לו.
היה, כמובן, גם אהוד ברק. רמטכ"ל מעוטר, שהגיע לראשות הממשלה לתקופה יחסית קצרה. לאחר מכן פרש מן הפוליטיקה וכל נסיונותיו לחזור לעמדה בכירה, עלו בתוהו.
יצחק רבין, רמטכ"ל ואחר כך שגריר, היה ראש ממשלה לא מוצלח במיוחד בכהונתו הראשונה והיה ראש ממשלה מצויין בכהונתו השניה. נשכח ממני, שאול מופז, שהיה רמטכ"ל ועמד בראש 'קדימה' עד שהיא נעלמה כשהוא היה שר בממשלת נתניהו. אפשר להסיק מזה שניסיון פוליטי חשוב יותר מאשר הצלחה צבאית. 
סיכויים
אנחנו מתכוננים לבחירות בהקדם ואני נזכר באמירה לא חדשה, מן העיירה: "האדם מתכנן ואלוהים צוחק". ואפשר גם לצטט את הגששים: "טעינו, טועים"...