האם המשברים שאנו עובריםפ נותנים את האותות באישיותינו
כאשר אנו פוגשים אנשים שעברו את שבעת מדורי הגיהנום כמו השואה, מצפים פעמים רבות לראות אדם מרוסק שבר כלי, אך לא בהכרח לדעתי זה ענין של אופי, אופיו של אדם ואישיותו אומרים הרבה. אתם פוגשים להפתעתם אדם אנרגטי כולו מחייך ומקרין אהבה.
האור האהבה החום והתמימות זורמים ואיננו יכולים להעלות בדעתינו שהאיש או האישה עברו את השואה. אך אם נדייק ולא נחטא לאמת לא פוגשים זאת בתדירות גדולה. ישנם אנשים שעוברים אירוע הרבה פחות טראומטי ומשתנים כליל, תמיד חרוטות צלקות או שריטות בנפש, ישנם גם כאלו היודעים להסתיר זאת.
ובכן זאת הראיה שלא כולנו עשויים מקשה אחת, דוגמא קיצונית יש מישהו ששרד פיצוץ גרעיני ללא כל שריטה אפילו ללא אבק על בגדיו, זה על אנושי ובכן זה כל ההבדל אני חושבת שזה תלוי באופיינ ו ובאישיותינו. נפשו של האדם רכה מפלסטלינה מושפעת ומתרשמת מכל חוויה קצרה אשר מטביעה חותמה על חיים שלימים, תלוי ממנו החומר המרכיב את האדם וסך כל ההתנסויות והחוויות שעבר, מבלי שתהפוכנה לחלק ממנו.
אך ישנם אנשים שהופכים את הפלסטלינה לסלע, תכונות האופי השקפות
האמונות הן חלק ממנו, הן אינן בנות שינוי כמו חוקי הטבע. מי שאמונותיו וערכיו המוסריים ברורים לו באותה מידה, וודאות ואינם מבוססים על רגש והרגלים אל על שכנוע קיומי איןם סיבה שהם ישתנו.
עלינו לשאוף להפוך את הגרעין הפנימי של אישיותינו לקשה כמו יהלום לבעל קיום עצמי שאינו מושפע מכל חוויה או התפעלות וזה קשה, עם ישראל מתואר כ"עם קשה עורף" למרות הייסורים והקשיים עומד על שלו. הסופר הצ'כי בספרו "המלחמה בסלמנדרות" מביא כדרך אגב בטוי צ'כי "הוא דבק בסלע בחוזקה כמו יהודי באמונתו".
את הגרעין הקשה צריך לעטוף במעטה רך וגמיש כמו קנה הסוף שיכול לעמוד בכל סערה בכך שהוא מתכופף וזורם איתה. מי שינסה להיות קשוח כארז עלול להישבר כאש יתקל בכוחות חזקים ממנו. קראתיבאיזה ספר משפט "פנימיות חזקה ויציבה לחיצוניות רכה וכנועה זו הדר להתעלות.".