אני עוטה שריון

למרים

 לכל אחד יש את השיריון שלו והשיריון הזה  שעשוי פלדה הוא פגיע. בכל שנה כאשר מגיע יום הזיכרון לחללי צהל  השיריון ניסדק והכאב חוזר למלא את חללי הלב. גם הקשוחים שבנינו אינם יכולים להחיל את הכאב ולעצור את הדימעה שניגרת מהעיין.. הדבר מסמל את העובדה שיש לנו לב.

בכמה שורות שבשיר  הצלחת להעביר לנו כמה כאב  את מכילה בתוכך ומנסה לעצור אותו מעיני כל. העמדת הפנים קשה ואי אפשר להסתיר כאב

למרים

גוף ונפש שזורים זה בזה וכואבים ביחד.

כדי לכסות על  "הנשמה הקרועה",  להגן עליה, לשמור שלא "תישפך" לעיני כל,

בחרה הדוברת ב"שריון" שאינו עשוי מתכת, שאינו חסין מפני סדקים ואשר תפריו נוטים להיפרם

כאשר נגדשת הסאה.

 השריון הזה, שהוא "חיצוני" בהגדרתו בשיר, עשוי מחזות והתנהגות שאמורות להציג  קלילות , היתול..

חיוכים, כלפי חוץ, אינו עומד בלחץ ומתקשה  לשמור על שלמותו, על חזות משכנעת. 

ומה קשה המלחמה שהמוח כופה על הרגש בנשיון לאחות קרעי ה"שריון".

שיר עצוב, המצוייר בדרכה המיוחדת של המשוררת.