מתעקש? כן, מתעקש ... וזה קשה מאוד.

כל החיים שלנו אנחנו חולמים על דברים שאנחנו רוצים שיהיו לנו.

 יש חלומות שמתגשמים וחלומות אחרים אנחנו מוותרים.

 ויש חלומות שאנחנו לא יודעים אם יתגשמו כי לא הפסקנו לרדוף אחריהם.

 אבל נדמה לי שעם השנים אנחנו מנסים להגביל את החלומות שלנו.

בגיל 52 אני מבין שאולי יהיה לי קשה לגור במצפה בגליל אם מקור הפרנסה שלי הוא באזור המרכז.

 בגיל 52 אני מבין שאולי לא אטייל בחו"ל במידה שהייתי רוצה ואולי לא אהיה עוד מורה לעולם.

 בגיל 52 אני אפילו מסוגל להבין שלהיות חתיך, רזה ויפה זה קצת דמיוני אבל אם אמצא את הדרך אולי בכל זאת אצליח לפחות לחיות אורח חיים קצת יותר בריא בלי להרגיש שאני מתענה בגלל זה.

ואתה לומד לקבל אילוצים ופשרות של החיים.

זה לא משמח אבל אפשר להשלים עם זה.

 רק עם דבר אחד אני לא מסוגל להשלים – הלבד הזה.

 המחשבה שלעולם לא תבוא אישה שמרצונה החופשי תבחר לאהוב דווקא אותי מכל הגברים.

 וזה קשה כי הפער הזה בין העולם שאני פוגש ובין איך שאני בנוי גדול כל כך שלפעמים אני לא מבין מה היתה המטרה לגרום לי להיוולד דווקא לעולם הזה... כמו שהוא היום.

 לי יש כל כך הרבה אהבה להעניק – זה בא לי ממש בקלות.

 פעם גם הייתי נפתח בקלות, נוגע ברוך מביע... היום קשה לי יותר, החומות בצד השני גבוהות מאוד.

אם כולם היו כמוני יכול להיות שאף אחד לא היה נשאר לבד.

 כי אנשים קודם כל היו אוהבים ואז היתה להם כל האנרגיה והפנאי להתמקד במשימה העיקרית שהיא לבנות זוגיות טובה שיש בה לא רק אהבה אלא היא גם גורמת אושר.

 אבל זה לא מה שאני רואה בחוויה שלי בכל האתרים.

 זה יותר דומה לתקופות מבחן והמבחנים רק נעשים קשים יותר.

אתה חייב להפגין גינונים מסויימים.

 לשאול, להתעניין, לחזר באופן אקטיבי ולפעמים אולי אפילו תצטרך להרוג איזה דרקון או שניים כי היא צריכה לוודא שאתה ראוי לה.

 ואני לא רק שלא הרגתי דרקון... אפילו לשאול קשה לי.

אבל אני מקשיב הרבה וגם מדבר הרבה...

 וכשזה לא עובד אני תמיד מנסה להבין למה גם כששום דבר בתוכי לא אומר "זו האחת".

 נראה כאילו הפחד הזה שלעולם לא יאהבו אותי גובר על כל דבר אחר.

 וזה מתנהל כך כל כך הרבה פעמים שהסופים כבר הפסיקו להפתיע אותי.

 רק העצב העמוק שאני חש אחר כך מפתיע אותי בכל פעם מחדש.

אם זאת לא האחת למה אתה עצוב זאב?

 אולי כי אבדה עוד הזדמנות לקבל אהבה? לקבל אישור?

זוגיות טובה זה  המצב היחיד בחיים שבו אדם אחר בוחר לאהוב דווקא אותך ובוחר לחבר את חייו אליך כך ששניכם תהיו מאושרים יותר.

 אין דבר יותר מדהים מזה.

מה יכול להחליף את זה?

אהבה של בני משפחה – הם חייבים לאהוב אתכם והם התרגלו.

 אהבה של חברים – הם אוהבים חלקים מאוד מסויימים בכם אבל הם לא חיים איתכם.

 אהבה עצמית – רק זה חסר לנו שלא נאהב את עצמנו... הרי אנחנו תקועים עם עצמנו לכל החיים.

 רק אהבה של בני זוג היא אהבה שלמה ומוחלטת והיא כולה מבחירה חופשית.

 לחיות חיים שלמים עם הספק "למה באתי לעולם? מה הערך שלי כאדם שלם ומשולם?"

 ואז אדם אחר בוחר בך עד היום האחרון וכורך את חייו בחייך.

 זה האישור!

זה האישור היחיד שיש לך ערך כי הנה קיים לפחות אדם אחד שרוצה אותך הכל כולל הכל. גם את החסרונות.

 לדבר כולם מדברים אבל כשזה מגיע לרגע ההחלטה פשוט מדהים באיזו מהירות אנשים מקפלים את הזנב ובורחים ברגע שהדבר הכי קטן לא נראה להם.

 "אני כבר בגיל שאין לי שום סיבה להתפשר על כלום אז אם משהו לא מוצא חן בעיני ברור שמיד אלך...."

 וכך עד מתי?

 כך בגיל 50

 כך בגיל 60

 ובגיל 70-80 למי יש כוח לחסרונות לפשרות?

אז מוותרים לגמרי?

 כמה אנשים בעולם שלנו ויתרו ויסיימו את חייהם בלי בני זוג אוהבים?

האם גם אני אהיה אחד מהם?

 אבל אני כן מחפש, אני יוצא לדייטים, אני לא מתייאש ואיכשהו מוצא כוחות להמשיך ולהיפגש למרות שהתחלות הן דבר שכל כך קשה לי...

האם לא מגיע למי שמתאמץ יותר גם למצוא?

ויש שלא מתאמצים ומוצאים.

 הם בורכו – הם חברותיים יותר, יודעים לשאול, יודעים להתעניין,

 בכלל לא בטוח שהם יהיו שם כשתהיה חולה אבל מה.... הם יושבים מולך כאילו אתה מרכז העולם, פוערים שתי עיני עגל גדולות ומרותקות וגורמים לך להרגיש מלך אז אתה מתמסר אליהם ולא לאדם אחר אולי מופנם יותר,שכל מה שהוא יודע לעשות זה לאהוב וגם לשבת ליד המיטה שלך כשאתה חולה או סתם כשאתה רוצה שהוא יהיה שם בסביבה.

ואם באמת העולם הזה לא צודק אז איך שורדים אותו?

לסיום הבלוג הזה שכמובן לא מציע שום פתרון אני רוצה להוסיף את ההגדרה שלי לבדידות.

כתבתי את הדברים ברגעים של תחושה הכי בודדת בעולם.

 אתמול רקדתי כל היום והייתי מוקף אנשים אוהבים(כל אחד כמובן אוהב אותי רק קצת מהמקום הקטן שלו).

 הבוקר כמו שחשבתי עוד מישהי כתבה לי "זה לא ילך בינינו זאב, להכיר לך אולי מישהי אחרת?"

 המשכתי לעבוד ואף אחד סביבי לא דמיין אפילו כמה בודד אני מרגיש.

 אחר הצהריים הבת שלי כתבה לי משהו על טיול עתידי שהיא רוצה שנעשה...

וחשבתי לעצמי – מי אתם כל האנשים שאוהבים אותי ומה אני אמור לעשות עם כל האהבה שלכם כשברגע האמת אין אפילו בן אדם אחד שמצליח לראות את הבדידות שלי????

אם רק הייתי מוצא את הדרך לצרוח את הבדידות שלי חזק כל כך שישמעו אותה עד ארגנטינה.

ודווקא יש לי קול חזק.

 אבל את הבדידות שלי אני לא צורח.

 את הבדידות שלי לא שומעים.

 את האומללות שלי איש לא רואה.

רק הכתיבה הזו היא במקום הדמעות שכבר מזמן לא יוצאות – גם הדמעות ויתרו עלי כנראה, גם להן כבר לא איכפת שאני בודד.

 רק אני, הבדידות שלי ... והבלוג הפתטי הזה שגם בו אין תועלת ממשית.