אתם זוכרים את השירים ששרנו אז, בל"ג בעומר?

הַמִּדְבָּר הקיף אותנו מכל הכיוונים, כך שבערד של פעם לא הייתה לנו בעיה למצוא מקום לעשות בו את הקומזיץ של ל"ג בעומר.

למעשה, מרוב מִדְבָּר, המרחק בין מדורה למדורה היה כלכך גדול, עד כי תמיד הרגשנו יחידים בשטח, קבוצת נערים ונערות חוגגים ל"ג בעומר פרטי משלנו.

כבר אז הייתי פרקטית, ולאחר בדיקה דקדקנית בחרתי לשבת הפוך מכיוון העשן, ותמיד הייתה לי אותה פנטזיה, שהנה בל"ג בעומר הזה מישהו סוף סוף ינשק אותי. למרבה אכזבתי זה אף פעם לא קרה. בכלאופן, לא בקומזיצים של ל"ג בעומר.

אין דבר רומנטי יותר מלשכב על הגב בלילה מִדְבָּרִי קפוא, בתוך מעיל או שק שינה, כשמעלינו אך ורק כוכבים.

מוצאים את העגלה הגדולה, ואחרכך את כוכב הצפון, שרים "הוי וניה טי וניה, למה זבת אותי, וניה, למה עזבת אותי וניה, לעולמים..." וגם "קטיושקה", ואח"כ עוברים לשירים הגסים, כמו "השר ניקולאי חזר לביתו, ראה שני קוזאקים...." או "חנה'לה התבלבלה".

לאט לאט השירה הייתה גוועת, וזה תמיד היה השלב שבו נרדמתי, לרוב מבלי שהספקתי לטעום מתפוחי האדמה בתוך נייר הכסף, שזרקתי למדורה בתחילת הערב.

לפנות בוקר, כששמנו פעמינו הביתה, יצא לנו לעבור דרך שיירי מדורות של חוגגים אחרים, למצוא שם תפוחי אדמה נשכחים, ולחגוג עליהם ברעבתנות, קרים ומפוחמים.

הרגשנו צעירים, כי באמת היינו, וכל החיים עוד היו לפנינו.

עוד לא ידענו ש"כל החיים" יהיו ממש קצרים עבור חלקנו, ומכיוון שהיינו ילדי מִדְבָּר תמימים  כאלה, או בעצם סתם ילדים, טעינו לחשוב שתמיד יהיה טוב.

ובנימה אופטימית זו, שיהיה לכולנו ל"ג בעומר שמח, והמשך חיים בריאים וטובים🙏