ורק אצלי שקית האינפוזיה ממאנת להתמלא

הייתי בחורה צעירה, כשהחלטנו, באופן משפחתי, ללכת כולנו לתרום דם.
מד"א ערד, חדר גדול עם כמה מיטות, על כל מיטה שוכב אדם שמחובר לצינורית, שבסופה שקית אינפוזיה, שמתמלאת אט-אט (או מהר-מהר) בדם האדם התורם.
אני נשכבת על המיטה שהתפנתה זה עתה, מתחברת לשקית אינפוזיה חדשה, ומחכה לדם שלי, שיתחיל למלא אותה.
אנשים שהגיעו אַחֲרַי כבר מפנים את מקומם, וגם אלה שהגיעו אחריהם כבר הספיקו להתחלף, ורק אצלי שקית האינפוזיה ממאנת להתמלא.
הדם שלי נשאב ממני לאט לאט, וטיפין-טיפין מטפטף לשקית האינפוזיה.
המשפחה שלי כבר הספיקה לסיים את הקפה והעוגות שמחלקים לתורמי הדם, ואני עדיין בעמדת התרומה.
הַפָּרָמֶדִיק הנחמד ניגש אלי, מתנצל, ואומר שכנראה זרימת הדם שלי איטית, מה שאומר שאני לא יכולה לתרום דם, ושהוא נאלץ לנתק אותי מהאינפוזיה.
"תקומי לאט" הוא אומר לי. "את יכולה לחוש סחרחורת, בגלל כל הדם שנשאב ממך".
"איזה נשאב" אני אומרת לו "ראית מה יצא ממני..."
כמובן שאני קמה מהר, מרגישה וואחד סחרחורת, ומתעלפת על המקום.
מתעוררת עם עוגיה בפה, משפחה מודאגת מסביבי, ופָּרָמֶדִיק נחמד שאומר לי שבפעם הבאה אני צריכה לבדוק אם בכלל מותר לי לתרום דם.
נזכרתי בסיפור תרומת הדם היחידה בחיי, כי ראיתי שהיום, 14 ביוני, הוא יום תרומת הדם הבינלאומי.
מה אתם זוכרים מתרומות הדם שלכם, או ממנות הדם שקיבלתם, בזכותם של תורמים אנונימיים?
כנראה הייתה זו תקופה שבה היו זקוקים להרבה מנות דם, כדי להציל נפשות בישראל.🤗