"מבוך השקרים" - סרט חדש רב עוצמה, חודר ומרגש. משחק,בימוי וצילום מעולים. מוצג ברחבי הארץ

נדמה שהעיסוק בשואה, הרדיפה אחר הפושעים הנאצים והבאתם לדין, הוא בלתי נלאה.

הסרט מתאר את התקופה האפלה ביותר בקורותיה של גרמניה ומלחמתו של היחיד

כדי שהצדק יראה וויעשה. סרט חובה.

תאור העלילה

 גרמניה 1958 משתקמת במהרה. בניה מחדש בכל עבר. נס כלכלי. יוהאן ראדמן (אלכסנדר פהלינג) צריך להתחיל את דרכו בעולם ההוצאה לאור מהצדדים המשעממים של המקצוע. כאשר העיתונאי תומאס גניילקה (אנדריי שימנסקי) גורם למהומה בבית המשפט, ראדמן משתגע למשמע אוזניו: חבר של גניילקה זיהה מורה כסוהר לשעבר באושוויץ, אך איש אינו מעוניין להעמידו לדין.  ראדמן מתחיל לחקור בנושא - למורת רוחו של מעסיקו - ומוצא את עצמו ניצב מול רשת של הדחקה והתעלמות, וגם אידיאליזציה. באותם ימים, היו כאלה שמעולם לא שמעו את השם "אושוויץ", ואלה שהכירו רצו לשכוח. רק התובע המרכזי פריץ באואר (גרט פוס) מעודד את סקרנותו של ראדמן. באואר ניסה בעצמו להביא את הפשעים שבוצעו באושוויץ לידיעת הציבור, אך לא היו לו די ראיות משפטיות. כאשר ראדמן וגניילקה מוצאים מסמכים שמובילים למבצעי הפשעים, באואר מבין מיד על איזו חבית נפץ הם יושבים. התובע הצעיר מקדיש את כל כולו לייעודו החדש, לדעת מה באמת היה שם. הוא מתחקר עדים, חושף תיקים, מעלה עדויות ומצייר תמונת מצב שאיש לא מעוניין לשמוע, גם לא אהובתו מרלנה וונדרק. ראדמן חוצה גבולות וחושף שגם חבריו ועמיתיו לעבודה היו חלק ממבוך השקרים, כשהוא יודע שחשיפת האמת תשנה את פני המדינה לעולם.

התקופה בה מתרחשת העלילה

"מבוך השקרים" בוחן את הצד האפל שמאחורי "הנס הכלכלי" של גרמניה בשנות החמישים, תקופה של התחדשות ושל רוק'נ'רול, בה לא רצו להביט לאחור. הסרט מצליח לתאר בצורה מותחת ומרגשת את השינוי המהותי שקרה בגרמניה של אז ביחסה לעבר. זהו סיפור על אומץ, לקיחת אחריות ומאבק לצדק.

בניגוד למשפטי נירנברג הידועים, משפטי אושוויץ לא מוכרים היום לקהל. בדרך מסוימת, מפיקי הסרט רואים בו אמצעי למנוע שכחה של אירועים אלה.

הסרט לא בנוי כמו שיעור היסטוריה מובנה וברור, אלא כאירוע חוויתי. בפועל, עברו למעלה מחמש שנים מהשימוע הראשון ועד לפתיחת המשפט הראשון של אושוויץ. גם הפקת הסרט עצמו נמשכה זמן רב.

מאחורי הקלעים של הפקת הסרט

הרעיון הראשוני להפקת הסרט הועלה על ידי התסריטאית אליזבת בארטל. היא קראה על האירועים בעיתון ופנתה למפיקה סבינה לאמבי עם הנושא. המפיקה מיד זיהתה את הפוטנציאל של הסיפור, שמעולם לא הוצג בדרך קולנועית. השתיים החלו לפתח את הסיפור וגייסו את הבמאי ג'וליו ריצ'רלי ככותב שותף. הבמאי פיתח משיכה כה חזקה לסיפור, והבין שמבחינתו זה חייב להיות סרט היסטורי רחב יריעה. אי לכך, היה צורך לגייס מפיקים מנוסים כדי להצליח בפרויקט. בשנת 2011 הם נפגשו עם חברת הפקה גדולה שנדלקה על הסיפור, והחליטה לשתף פעולה.

במשך שנתיים נוספות התסריט שוכתב ופותח. בארטל וריצ'רלי עבדו יחד על הפיתוח של הסיפור. ריצ'רלי הבמאי כבר הוכיח את יכולותיו בעבר,  שכלל את המבע הקולנועי בסרט והתחיל לרתום שחקנים מתאימים לדמויות.  השניים הגיעו להחלטה תסריטאית מכוונת לבנות סיפור בדיוני הממוקם על רקע של האירועים האמיתיים בשילוב דמויות מן המציאות. אחת מהן היא פריץ באואר, התובע היהודי שניצל בזכות זה שהוא ומשפחתו הצליחו לברוח לדנמרק ומשם לשבדיה, בזמן מלחמת העולם השנייה ובהמשך היה אחד האנשים המרכזיים שהובילו ללכידתו של אייכמן.

הדמויות האמיתיות בסרט

כמו באואר, גם תומאס גניילקה היא דמות המבוססת על אדם אמיתי. לעומתם, גיבור הסרט, התובע הצעיר יוהאן, היא דמות בדיונית. למעשה, דמותו היא שילוב בין שלושת התובעים שהובילו את החקירה באותם ימים. הרצון היה לשמר את העובדות מצד אחד, ומצד שני לספק מרכיב רגשי לביצוע פעולותיו. מעבר לכך, היה צורך לשתול אינפורמציה כבדרך אגב,  על הימים בהם התרחש הסיפור, למשל שחיילים רבים עדיין לא חזרו מהשבי כשבוי-מלחמה.

המפיקים התעקשו שהסרט לא יהיה דוגמטי או צדקני. היה להם חשוב להציג את העובדה שחשוב שהאומה הגרמנית תתמודד עם העבר שלה, בהנחה שהצגה של שני צידי המטבע יכולה לעורר דיון רחב יותר. הסרט מנסה להרחיב עד כמה שניתן את הסיפורים האישיים וגורלם של האנשים. והתוצאה היא: תסריט מאוד אותנטי, שמציג את החקירה המשפטית בצורה מדויקת.

השחקן הראשי אלכסנדר פהלינג, שהצטרף גם הוא לפרויקט בשלב מוקדם, סיפר לנו (במפגש עיתונאים אינטימי לפני שבוע לרגל העלאת הסרט בארץ) שבמסגרת

עבודת ההכנה שלו, הוא נפגש עם הדמות המקורית שעל פיה מתבססת הדמות שהוא מגלם בסרט - גרהרד ויזֶה, שהיה אחד התובעים הציבוריים שעבדו על משפט אוושוויץ בראשית שנות החמישים. הוא גר בפרנקפורט באזור המשוררים והיה שכנו של מבקר הספרות היהודי הנודע מרסל רייך רניצקי. פהלינג נפגש עם ויזֶה כמה פעמים, ובאחת הפעמים במהלך ארוחת ערב הצליח לקבל ממנו הבהרה לכמה שאלות שהעסיקו אותו מאוד. השאלות היו לגבי פרטים מהיומיום של שגרת העבודה של התובעים, למשל האם התובעים הצעירים שוחחו אחד עם השני בצורה פורמאלית או בפנייה בגוף ראשון? האם הם נהגו לחבוש כובעים? ואיך הם התנהגו בנוכחותו של פריץ באואר?

 ויזֶה אף ביקר יום אחד על הסט כדי להתרשם מן ההפקה. הוא הגיע בדיוק כשצילמו כינוס של התובעים, כשפריץ באואר מעלה כמה מן השאלות שיש לדון בהם. הכניסו אותו לחדר בו צילמו והבמאי הציג בפניו את השחקנים. כולם קמו באופן ספונטני והריעו לו . זה היה רגע מאד מרגש בצילומים, לראות את האיש הזה, שבן למעלה משמונים, שזוכה סוף סוף להערכה והערצה כזו.

הצפייה בסרט, שאורכו כשעתיים, היא הנאה צרופה. ישבתי מתוחה ודרוכה, תוך הזדהות מוחלטת עם הגיבורים שחפצו שהאמת תצא לאור.

הסרט מעורר מחשבה ומעלה נושאים רבים לדיון. באותם ימים טבע פריץ באואר את המשפט החשוב "לאיש אין את הזכות להיות צייתן" . מה שהוא התכוון לומר זה שלאיש לא תינתן הזכות לומר אחר כך שהוא רק ביצע פקודות. על כל אחד מוטלת החובה לסרב פקודה כאשר דברים נוראיים כאלה מתרחשים. נושא האחריות האישית הוא נושא רלבנטי גם היום. האם הפקודות משחררות אותך ממילוי של צו המצפון האישי שלך?

המטרה של יוצרי הסרט היתה ליצור סרט שעוסק בנושא חשוב, מציע אינפורמציה ומרחיב את האופק לצופים. ומצד שני לא מוותר על ההנאה שבצפייה בסרט. מפיקי הסרט טוענים שעבור הגרמנים, זה לא פשוט לשפוט היום את הוריהם וסביהם מהעמדה הנוחה על הספה בחדר המגורים. אולם לדעתם הם חייבים לדאוג ולפעול שדבר כמו אושוויץ לא יחזור לעולם. זו העמדה שנוקט הסרט, ועל כן הוא רלבנטי מאוד גם היום.  התקופה בה מתרחש הסרט היא תקופה שלא עסקו בה כמעט בקולנוע. הם מקווים שבאמצעותו, קהל צעיר יוכל להבין ולדעת מה קרה באותם ימים אפלים. הם מקווים שהסרט יגרום להורים ולסבים לשתף את הדורות הבאים במה שידוע להם מימי המלחמה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

הבמאי ג'וליו ריצ'רלי קובע: "זהו סיפור על אומץ אישי, על מאבק, על צדק וגם סיפור של מחילה. בגרמניה של 1958, שררה אווירה של אופטימיזם גדול והכחשה. מדינה שבונה את עצמה מחדש. יחד עם זאת הצל של פשעי המלחמה מן העבר מאיים, ממש מעבר לפינה.

אני חושב שהנושא הכתיב את הבחירות האסתטיות. עבודת המצלמה היא קלאסית. שוטים מתוכננים מכוונים את מה שאנחנו רואים ואת מה שנשאר לדמיון של הצופה. ניסינו לבנות את החלל והזמן שיותירו בצופה עוצמה מירבית ולתת לסרט קצב מדויק בעריכה. השפה הקולנועית נועדה לשרת את הסיפור. אני רוצה שהצופים יימשכו אל הסיפור ורק אליו. זו אחת הסיבות שהחלטנו לצמצם את השימוש במוזיקה בסרט.

אנחנו חיים בתקופה של פרסום עצמי, תקופה בה ילדים בני 13 הם מחלקת יחסי הציבור של עצמם. מצד שני יש תחושה של ניכור, כבודדים אנחנו חשים שאין לנו יכולת השפעה כלשהי על העולם. הכל כבר נראה מרושת ומורכב מדי. בתקופה כזו הסיפור הזה מזכיר לנו שרק אינדיבידואלים יכולים להביא לשינוי ולהצעיד את הציביליזציה קדימה.המאבק הזה, הכאב והיופי שלו, זהו ליבו של הסרט".

לדבריו של הבמאי, למעשה לאחר סיומה של המלחמה , שום דבר לא טופל בצורה מסודרת במשך שנים. היה ניסיון בולט להשתיק את העבר האפל. זה היה פרק בהיסטוריה הגרמנית שלא דיברו עליו. לא על האשמים ולא על הקורבנות. ברור שהיו אנשים שידעו על אושוויץ, אבל מרבית הגרמנים לא ידעו. הנושא היה ממשיך להיות מושתק ולא מדובר אילולא ארבעה אנשים צעירים, תובע כללי ושלושה תובעים ציבוריים, התגברו על המחסומים ודחפו לקיים את משפטי פרנקפורט. ארבעה גיבורים ששינו את פניה של גרמניה לעד.

על השחקנים

אלכסנדר פהלינג

יליד ברלין. למד בבית הספר למשחק "ארנסט בוש". החל לשחק בתיאטרון מקסים גורקי, בברלינר אנסמבל, ובלהקות נוספות בברלין. זכה בפרס תיאטרון חשוב מטעם האקדמיה לאמנויות על אחד מתפקידיו. בשנת 2007 השתתף בסרטו הראשון. מאז הופיע בסרטו של טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד". פהלינג גם הופיע בסרט "גתה" בשנת 2009, עליו זכה בפרס מטרופוליס כשחקן הטוב ביותר, מועמדות לפרס האוסקר הגרמני ועוד. ב- 2011 הוא נבחר לכוכב גרמני עולה במסגרת פסטיבל הקולנוע של ברלין, ובאותה שנה השתתף בסרט שלקח חלק בתחרות הרשמית.

לאחרונה  נטל חלק בסרט החדש של הבמאי הישראלי דרור שאול "פלאפל אטומי". לכבוד יציאת "מבוך השקרים" השחקן מגיע לביקור חוזר בישראל יחד עם במאי הסרט.

גרט פוֹס , אגדת תיאטרון גרמנית

יליד שנחאי 1941. בגיל 7 חזר לגרמניה וגר בכמה ערים במערב גרמניה. למד אנגלית וספרות ולקח שיעורי משחק פרטיים. בעקבותיהם קיבל הזמנות להופיע בכמה ערים בגרמניה. עבד עם במאי התיאטרון קלאוס פיימן, בעקבותיו עבר מתיאטרון לתיאטרון. הוא נבחר מספר פעמים לשחקן השנה. בשנת 1986 עבר עם פיימן לתיאטרון העירוני של וינה. פוס שיחק את התפקידים הקלאסיים הגדולים, ועבד עם גדולי הבמאים בגרמניה ואוסטריה. מבין תפקידיו - ההפקה המפורסמת של "כל אדם" בפסטיבל זלצבורג. תפקיד אותו שיחק במשך ארבעה קייצים ברצף. הוא זכה בשלל פרסים על עבודתו בתיאטרון, וב- 2012 נבחר לשחקן הבולט ביותר של זמננו. הוא הופיע במעט סרטים וסדרות טלוויזיה, אותן בחר בקפידה.

ביולי 2014 הלך גרט פוס לעולמו לאחר מחלה קשה. לאחר מותו פורסמה מועמדתו לפרס הלוֹלה, פרס האקדמיה הגרמנית לקולנוע, על תפקידו בסרט.