זה הגיל ואין מה לעשות? (האם הזיקנה היא מחלה?)

"אני לא יודע למה אני כאן, אצלי הכול בסדר" - תשובה אופיינית לשאלה הראשונה שאני תמיד מפנה לקשיש או קשישה שמגיעים אלי : מה הביא אותך אלי? "יכול להיות בגלל שאני חלש, מתעייף בקלות, אבל זה כנראה הגיל וממילא אין מה לעשות, לכולם זה קורה. ראית בן כמה אני?" בהרבה מקרים מייחסים לגיל הרבה מעבר למה שנכון לייחס לו, אבל אנחנו הרי יודעים (?) שהזיקנה אינה מחלה. הזקן עצמו וגם בן המשפחה לא תמיד יכולים להבחין בין מה שנראה כתהליך זקנה נורמלי לבין מחלה. מחד, בגיל המבוגר תפקוד הגוף אכן יורד במידה מסוימת. מאידך, הם נרתעים לבקש עזרה מקצועית שתוכל לתת את האבחנה הנכונה. דוגמאות? מי מאיתנו לא מתלונן לפעמים על הפרעה בזיכרון? עד כמה הירידה בזיכרון אכן תואמת לגיל? האם זהו הסימן הראשון לדמנציה? אולי זהו בכלל דיכאון שנותן את ביטויו בפגיעה בזיכרון ואם נטפל בו נפתור גם את בעיית הזיכרון? האם הרצון לישון כל הזמן אכן נובע מעייפות "של הגיל" הוא האם הוא אולי ביטוי לדיכאון? האם הירידה במשקל היא נורמלית לגיל, או שהיא נובעת מחוסר תאבון או תזונה לקויה? הרתיעה (ההכחשה??) היא משני הצדדים. ההורה מרגיש ש"משהו" לא בסדר, אבל גם בינו לבין עצמו אינו מודה בכך ומנסה להתעלם, להכחיש. לספר לילדים? בוודאי שעל כך אין מה לדבר: "הם עסוקים, יש להם את הבעיות שלהם, הם גרים רחוק" ועוד ועוד. מנגד, הבן או הבת לעיתים כלל לא שמים לב שמשהו לא בסדר, וגם אם כן, הם אינם ממהרים לעשות מה שעלול להראות כהתערבות בחיי ההורים ופגיעה בעצמאותם. ההכרה בצורך לעזור ובעצם להשגיח על הורה אינה צעד פשוט, מדובר למעשה בחילוף התפקידים ילד-הורה. "הילד", אותו אחד שעד לא מזמן היה באחריות ההורים, מחויב לקחת על עצמו את תפקיד האחראי, ואילו ההורה עלול להרגיש שהוא מאבד עכשיו מסמכותו כאשר מפקחים על צעדיו, מי יותר מי פחות. ומה אם זו כן מחלה? "אותות אזהרה". יהיו בדרך כלל דברים קטנים שנראים אולי לא חשובים. הזיכרון יהיה כמעט תמיד הנושא הראשון - שוכחים שמות, שוכחים היכן הניחו דברים, חוזרים על סיפורים שכבר סיפרו, שואלים אותן שאלות שוב ושוב, "מחפשים" מילים באמצע משפט. האם זה הגיל, האם אין מה לעשות? הבית אולי כבר פחות נקי מבעבר, הבגדים אולי מוכתמים. הילדים מוזמנים פחות לארוחות ערב, במקרר רואים פחות אוכל מבושל ויותר מוצרי מזון שפג תוקפם, או לעיתים אפילו מקרר ריק, שומעים סיפור כבדרך אגב על סיר אוכל שנשרף כי שכחו לכבות את הגז. זה יכול להיות סיפור על שכן מטריד, על כסף ש"נעלם" ונמצא, לא לפני ש"המנקה אולי לקחה?". "אבא עייף כל הזמן, הוא רק רוצה לישון", מתראים פחות עם חברים, יוצאים פחות מחוץ לבית. הצעות לעזרה בדרך כלל ייענו בשלילה, "אין צורך, אנחנו מסתדרים לבד", יש לכם מספיק על הראש גם בלי לדאוג לנו," או "אימא לא אוהבת שמישהו זר מסתובב בבית". היות שמלכתחילה זהו נושא רגיש, הנטייה היא לא להתעקש מספיק בנושא העזרה אלא לחכות עד "שבאמת יהיה צריך", אלא שאז המצב כבר קשה הרבה יותר..... (המשך בפוסט הבא)